הטרדה מאיימת

Orit Kamir, Every Breath You Take: Stalking Narratives and the Law (Michigan University

Press, 2001) 

אף על פי שעל כריכתו ובהוראות הקטלוג המופיעות בשער הפנימי שלו לא מופיעה המלה "פמיניזם", ספרה החדש של ד"ר אורית קמיר הוא בעיקר טקסט בתיאוריה פמיניסטית. הספר שייך למסורת הפמיניסטית הרדיקלית, הקרויה גם "גישת השליטה" ("dominance feminism "), והרואה את היחסים בין המינים כיחסי-כוח מעמדיים הנוצרים, תוחזקים ומונצחים באמצעות מוסדות חברתיים שונים, ובהם המשפט. משפטניות פמיניסטיות השקיעו בשלושת העשורים האחרונים מאמצים רבים בחשיפת האופן שבו הטיפול המשפטי בסוגיות של אונס, זנות, פורנוגרפיה, הטרדה מינית ואלימות נגד נשים משמר את יחסי-הכוח הללו, וספרה של קמיר הוא תוספת חשובה למסורת זו.
 
הספר עוסק בעבירה פלילית אשר עד לאחרונה היתה חסרת-שם: עבירת ה-stalking. המקרה הטיפוסי של הטרדה מאיימת הוא של גבר העוקב אחרי אשה (לעתים לאחר שזו מבקשת להיפרד ממנו, אך במקרים לא מעטים מדובר באשה זרה לו), מטריד אותה, ולעתים תוקף אותה פיסית, אונס ואף רוצח. בשלב שבו אין עדיין תקיפה פיסית, מסרבת לא אחת המשטרה להתערב, בטענה ש"אין חוק נגד חיזור", שכן בדרך כלל ההוכחות שיש בידי המוטרדת למה
 שעובר עליה הן מכתבי אהבה, הצהרות אהבה המוקלטות על גבי המשיבון וכיוצא באלה ביטויי "חיזור".
 
למלה stalking אין מקבילה עברית. "הטרדה מאיימת" הוא הביטוי המשמש בהצעת החוק הישראלית המונחת על שולחן הכנסת, ולכן אשתמש בו ברשימה זו, אך הוא אינו מבטא במדויק את מלוא משמעויותיו של המקור. מלה זו,
 השייכת לאוצר המלים של הציד, ומקפלת בתוכה שלל משמעויות כגון מעקב, הטרדה, איום, מצוד ומרדף, הופיעה בעיתונות האמריקאית עד לפני כשלושה עשורים בעיקר במדורי הספורט, בדיווחים העוסקים ב"ספורט" הציד. ואולם
 בהדרגה החלה המלה לשמש גם במדורי הפלילים, כשהיא מבטאת, בהשאלה, את התופעה של מעקב, הטרדה ואיום מתמידים הנעשים לרוב על-ידי גברים כלפי נשים.
 
מתן שם לתופעה – הטרדה מאיימת – והגדרתה כהתנהגות פלילית היו צעד חשוב והכרחי לצורך טיפול בה. החוק הראשון למניעת הטרדה מאיימת חוקק בקליפורניה ב-1990. בתוך שלוש שנים חוקקו חוקים דומים בכל מדינות
 ארצות הברית, וכן חוקק חוק פדרלי. המהלך הדרמטי הזה, והמהירות שבה קטגוריה של התנהגות אנושית סומנה והפכה כמעט בן-לילה להתנהגות פלילית, לבת-ענישה, מעלים כמה שאלות מטרידות בנוגע לאופן שבו המשפט
 מושפע משינויים חברתיים ומשפיע עליהם. האירוניה הבולטת בחקיקה האמריקאית, כפי שמראה קמיר, היתה שלא היה בה כדי לסייע לרוב הנשים הסובלות מההטרדות. במובן זה, ספרה של קמיר הוא מעין כרוניקה של כישלון חקיקתי ידוע מראש.
 
ישנן כמה הנחות מוצא חשובות העומדות בבסיס הניתוח שמציעה קמיר לכישלון זה, והחשובה ביותר היא בדבר הקשר הדו-סטרי בין המשפט לתרבות הכללית: המשפט בו-זמנית ניזון מן התרבות הכללית ומזין אותה. הנחת מוצא זו
 מנוגדת לגישה המשפטית הפורמליסטית אשר שלטה במשך עשורים רבים באקדמיה ובפרקטיקה המשפטית בעולם המערבי, ועל-פיה המשפט הוא גוף-ידע עצמאי ומובחן שאינו מושפע משיקולים "זרים", כמו השפעות תרבותיות או, חלילה, שיקולים פוליטיים. בהתאם לכך, ניתוח משפטי דוקטרינרי "נכון" אסור לו להיזקק למקורות שאינם משפטיים.
 
ספרה של אורית קמיר שייך למה שניתן כבר לכנות מסורת של חשיבה משפטית הדוחה את הפורמליזם המשפטי וגורסת שהשפעות הדדיות בין המשפט, החברה והתרבות אינן ניתנות להכחשה, וכדי להתחקות בביקורתיות אחר האופן שבו המשפט מעוצב ומתפתח, אחר הכוחות שפועלים עליו ומופעלים על-ידו (על החברה, על התרבות), יש לעסוק במחקר בין-תחומי, המשלב לימוד של תחומי-ידע רלוונטיים חיצוניים למשפט.
 
נאמנה להנחת מוצא זו, פונה קמיר לשלל מקורות תרבותיים הממלאים לטענתה תפקיד חשוב באופן שבו המשפט החליט להתייחס לסוגיית ההטרדה המאיימת. מיתוסים ואגדות עם, ספרות, קולנוע, מחקרים סוציולוגיים ופסיכיאטריים
 הם רק כמה מן המקורות התרבותיים שבהם היא קוראת. מטבע הדברים, שילוב של דיסציפלינות שונות כל-כך מעורר קשיים מתודולוגיים לא מבוטלים. קמיר מודעת לקשיים אלה, ובשני נספחים היא שוטחת לפני הקוראים והקוראות סדרה של הערות אזהרה בנוגע למעקשים העומדים בדרכו של מי שרוצה להציג מחקר בין-תחומי רציני ומעמיק.
 
הנחת מוצא נוספת היא כי תהליכים חברתיים ותרבותיים הם שמניעים התפתחויות משפטיות, וזאת בניגוד להשקפה הפורמליסטית, שעל-פיה כל התפתחות משפטית היא תוצר של סך כל הידע המשפטי שנצבר עד אליה. בתקופות של חוסר יציבות ובלבול קיצוניים, למשל, מתעוררת "פאניקה מוסרית" ("moral panic", מושג סוציולוגי השאול מעבודתו של סטנלי כהן), אשר גורמת למחוקקים לחוקק בפזיזות, בין אם מתוך בהלה שאוחזת בהם ובין אם מתוך שיקולים פופוליסטיים. התוצאה היא חוקים אשר אינם מסוגלים במקרים רבים לסייע בהשגת המטרה שלשמה חוקקו.
 
ה"פאניקה המוסרית" שאחראית לחקיקה האמריקאית למניעת הטרדה מאיימת היתה קשורה בגבולות המתערערים של ה"גברי" וה"נשי" בחברה האמריקאית בשנות השבעים בעקבות המהפכה הפמיניסטית מצד אחד, ומלחמת וייטנאם, אשר נתפסה כחוויה מסרסת, מצד שני. טראו
ויס ביקל, הרוצח הסדרתי שמגלם רוברט דה-נירו בסרט "נהג מונית", הוא יוצא מלחמת וייטנאם; כזהו גם "בנו של סאם", רוצח סדרתי אמיתי שהפיל את חתיתו על הנשים בניו יורק באותה שנה שבה יצא הסרט לאקרנים (1976). מולם ניצבה אשת הקריירה העצמאית, המאיימת על שלמותה של המשפחה הפטריארכלית המסורתית (אלכס, הדמות שמגלמת גלן קלוז ב"חיזור גורלי" מ-1986, היא אולי הביטוי המובהק והצלול ביותר לאימה מנשים עצמאיות). פחדים אלה, כאמור, לא פסחו על המשפט.
 
כניסתה הדרמטית של התרבות הפופולרית – ובעיקר הקולנוע ההוליוודי – לשיח הציבורי בתקופה של פאניקה מוסרית והאופן שבו היא הזריקה למשפט ארכיטיפים ו"טיפוסים" של מטרידים תרמו להסטת תשומת הלב מן המציאות
 האפורה הרבה יותר: רוב המטרידים המאיימים במציאות הם גברים רגילים ולא רוצחים סדרתיים. עבירת ההטרדה המאיימת, כפי שהיא מנוסחת בחוקים האמריקאיים, משתלבת איפוא היטב במנגנון האכיפה של הסדר החברתי
 הפטריארכלי משום שהיא מאשררת את האשליה שמגברים רגילים לא נשקפת לנשים כל סכנה (אלה הם הגברים אשר שכניהם יאמרו בראיון שהם היו מנומסים ונחמדים ומי היה מאמין שיום אחד הם ירצחו את נשותיהם).
 
לפיכך, הטענה היא שיש לראות את ההטרדה המאיימת, ממש כמו את ההטרדה המינית, בהקשר הרחב של יחסי הכפיפות של נשים לגברים. כך, ההטרדה, המעקב והאיום אינם רק במסגרת ה"יחסים" בין הגבר הספציפי המאיים לבין האשה המאוימת על-ידו אלא גם בין המין הגברי למין הנשי; זו הכרזה של הגבר כלפי האשה בדבר מקומותיהם היחסיים בהייררכיה החברתית.
 
להסטת תשומת הלב מן המציאות החברתית תרמו גם הנטייה לפתולוגיזציה של הגברים המטרידים והסתמכותו הכמעט עיוורת של המשפט על קטגוריות קליניות שפיתחה הפסיכיאטריה במאה העשרים (תסמונת דה קלרמבו,
 ארוטומניה ועוד). בהתאם למגמה זו, כל מי שביצע הטרדה מאיימת נשלח להסתכלות פסיכיאטרית. שיקול דעתם של הפסיכיאטרים החליף את זה של השופטים, ומרכז הכובד הוסט ממעשיו של הגבר ומן השאלה אם אלה מעשים
 שהחברה מעוניינת למנוע, אל הפרופיל הפסיכיאטרי שלו. חוות הדעת הפסיכיאטריות, פסקי הדין והשיח הציבורי הוצפו בפרטים ביוגרפיים של המטריד או הרוצח. המטריד המאיים אינו עוד מי שמבצע מעשים שהחוק אוסר (כמו הגנב, למשל); המטריד המאיים הוא מעתה מי (ורק מי) שעונה על ההגדרה הפסיכיאטרית המתאימה. בהשאלה מפוקו, המטריד המאיים הפך לאישיות: הוא הפך לסוג של עבר, של תולדות חיים ושל ילדות; של אופי ושל צורת חיים…" ("תולדות המיניות I", עמ' 34).
 
אלא שהמציאות של ההטרדה המאיימת, כפי שמראים הנתונים שנאספו בסקר מקיף שנערך בארצות הברית, היא שונה לגמרי: רוב המטרידים המאיימים הם גברים רגילים, כאלה אשר לא ייכללו תחת שום קטגוריה פסיכיאטרית, ולכן גם לא משפטית. כיצד קורה, אם כן, שחוק אשר נועד לטפל בבעיה חברתית קשה כלל אינו עושה זאת?
 
כדי לענות על שאלה זו מציעה קמיר לפנות אל התרבות ואל התפיסה החברתית של הטרדה מאיימת. סיפורים על מטרידים מאיימים רודפים אותנו משחר האנושות, ומיתוסים על אודותיהם מצאו את דרכם עם השנים אל תוך המשפט.
 ישנם שני ארכיטיפים של מטרידים מאיימים בתרבות המערב, טוענת קמיר: המטרידה הנשית והמטריד הגברי. המטרידה המאיימת הנשית הארכיטיפית היא לילית, אחותו-מאהבתו של אדם במיתולוגיה היהודית וגלגולה של האלה
 הגדולה אינאנה מן המיתוס השומרי. לילית, שדת הלילה המרושעת, המפתה גברים בשנתם ורוצחת יילודים, הפכה לכזאת משום שסירבה להיענות לגחמותיו המיניות של אדם, דבר אשר אילץ אותה לברוח מגן עדן. המטריד
 המאיים הגברי הארכיטיפי הוא הערפד: הגבר אשר מותו נגרם בשל שחיתותה המינית של האשה ושחוזר מן המתים כדי להתאחד עמה ולנקום את מותו. המטריד המאיים הגברי הארכיטיפי הוא אם כן עונשה המוצדק של האשה.
 
אחד התפקידים העיקריים של מיתוסים ואגדות-עם הוא להנחיל ערכים, ללמד מה מותר ומה אסור. המסר בדבר גורלה של לילית, האשה העצמאית, הדעתנית, המינית – הפמיניסטית, אם תרצו – הוא ברור: הוקעה ונידוי. המיתוס על לילית מבטא, לטענת קמיר, פחדים פטריארכליים עמוקים, שהרי בסיוט הפטריארכלי עצמאות האשה באה בהכרח על חשבון הגבר.
 
מטרידים מאיימים גברים, לעומת זאת, עוסקים בפעילות לגיטימית ורצויה במסגרת הסדר החברתי הפטריארכלי – הענשת נשים המתויגות כמושחתות מבחינה מינית, כלומר: נשים עצמאיות. שני המיתוסים הללו ממלאים תפקיד זהה ומשלים: תזכורת מתמדת לנשים על מקומן הנחות בהייררכיה החברתית ועל המחיר הכבד הכרוך בכל ניסיון לערער עליה.
 
בהתאם להשקפתה, כי "בתוך תרבות נתונה רעיונות לעולם אינם מתים אלא משנים צורה", מראה קמיר כיצד מאפייניה של לילית התגלגלו בדמויותיהן של המכשפה הימי-ביניימית הרכובה על המטאטא, הזונה של אנגליה הוויקטוריאנית, ואשת הקריירה העצמאית של המאה העשרים, תוצר של המהפכה הפמיניסטית, ואולי אחד האיומים הממשיים הגדולים ביותר שקמו לשיטה הפטריארכלית.גם המטריד המאיים הארכיטיפי הגברי, הערפד, הגבר הנוקם את גבריותו הפגומה, נשאר על מכונו, בעיקר באמצעות התרבות הפופולרית (סרטי אימה, למשל), בדמותו של הרוצח הסדרתי הפסיכופת, והוא אשר שימש השראה לפרופיל המטריד המאיים במשפט האמריקא
.
 
לסיום, כמה מלים על חוויית הקריאה. הספר, למרות היותו חיבור אקדמי-משפטי, הוא מרתק (אציין שלאחר שקראתי את הספר לראשונה הזדמן לי להכיר את המחברת). לגמרי לא במקרה קראתי אותו בד בבד עם ספרו הנפלא
 של איאן מקיואן "אהבה עיקשת" (עם עובד, "ספריה לעם"), וכך צלו של ג'אד פרי, גיבור הספר הסובל מתסמונת דה קלראמבו, ריחף עלי בזמן הקריאה בספרה של קמיר. ייתכן שזו הסיבה לכך שמצאתי את הפרקים על דמות המטריד המאיים הגברי מסמרי-שיער במיוחד (אגב, חובבי סרטיו של היצ'קוק, סרטי אימה וקולנוע בכלל ימצאו בפרקים אלה עניין מיוחד). שילוב זה של ניתוח מעמיק, רחב-יריעה, מקורי וחף מקלישאות, יחד עם כישרון אמיתי לספר סיפור, אינו מובן מאליו כאשר מדובר בחיבור אקדמי-משפטי, והוא הישג ראוי לציון.
ביקורת זו פורסמה לראשונה במוסף "הארץ, ספרים" ב-26.9.2001

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: