יומן בריחה

 

להלן קטעים מיומן שכתבתי לאחר שנאלצתי לפנות את דירתי בדרום מנהטן לאחר קריסת התאומים. למעט השמטת שמות האנשים המעורבים, לא שיניתי דבר.
 
יום שלישי, 11 בספטמבר ‏2001

שיחת-הטלפון הגיעה מהארץ קצת לפני השעה תשע בבוקר וניתקה אותי מהאינטרנט. מטוס פגע באחד ממגדלי התאומים, אמר אחי מעברו השני של הקו, מישראל, אני לא יודע עוד פרטים, אבל כדאי שתיזהרו היום. התחברתי מחדש לעירוי המידע שהחל לפעול באופן איטי להכעיס; והפעם, כשעלה דף הבית של הניו-יורק טיימס כבר היה מטוס נוסף שהתנגש במגדל השני. ירדנו למטה – אני גר בקומה העשרים והמסע בשעה תשע בבוקר אל קומת הכניסה יכול לארוך לעיתים עשרים דקות, אולי אפילו יותר – ובמעלית שאל אותנו אחד הסטודנטים אם ראינו את מה שקרה למגדלי התאומים. שאנן עדיין, עניתי לו בשאלה, אפשר לראות את מה שקרה מכאן, והוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח.
התוכנית שלי ושל אחותי, שנמצאת כאן בביקור, היתה לבקר בצ'יינה טאון, ואחר-כך במוזיאון בית-הדירות, מוזיאון מוחמץ כיוון שאינו מספק בידור מסעיר בדמות שלדי-מפלצות או ציורים מפורסמים או רכבי חלל, אלא הוא דווקא מתעד סבל, ניצול והשפלה של המהגרים שהגיעו לכאן – אל ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות. למען האמת, עוד לא לגמרי התאוששתי מביקורי הראשון במוזיאון, הנמצא בלואר איסט סייד, לפני קצת יותר מחצי שנה. אם יישאר זמן, חשבתי, אולי נדרים עד למגדלי התאומים. למרות שלפני שנתיים כבר העפלנו אל הקומה המאה ושש וצפינו בעיר מ"תקרת העולם", לא סיירנו מספיק באזור ולא הספקנו להתרשם מהארכיטקטורה המגמדת-אדם של רובע הפיננסים, בביקורה הקודם של אחותי בעיר. זה היה בסוף דצמבר אלף תשע מאות תשעים ותשע, ואני הקאתי את נשמתי בכיכר סחופת הרוחות, הכיכר האכזרית שלמרגלות המגדלים, בקור של מינוס עשרים מעלות ועם חום של שלושים ותשע, ולכן החלטנו אז לדחות את הביקור למזג אוויר ידידותי יותר.

כמעט שנתיים חלפו מאותם ימים אחרונים של דצמבר אלף תשע מאות תשעים ותשע, ואני עדיין חי בניו יורק. הצלחתי לסיים את התואר השני בבית הספר למשפטים באוניברסיטת ניו יורק ולהתקבל לתוכנית הדוקטורט. העולם לא הגיע לקיצו, מערכות המחשבים לא קרסו, מטוסים לא התרסקו, חשבונות בנקים לא נמחקו. ועכשיו, אם אנחנו כבר בצ'יינה טאון, חשבתי, זו הזדמנות טובה להשלים את הסיור בחוץ למרגלות התאומים הענקיים. מזג האוויר נפלא: לא חם מדיי, לא לח מדיי, ימים אחרונים לפני תחילת הסתיו הגחמני של ניו יורק, על כל המשתמע מכך.

המעלית הגיעה אל קומת הכניסה די במהירות. ביציאה מבניין המעונות ראינו קבוצה ענקית, דוממת של אנשים, בעיקר סטודנטים וסטודנטיות הגרים במעונות, עומדים ופניהם דרומה, ראשיהם נשואים למעלה, מבטיהם מרוכזים במה שהבנו שהם בנייני התאומים.
חזית בניין המעונות, הנמצא על גבול הסוהו והווילג', פונה לרחוב מרסר, ועל הקצה הדרומי שלו חולשים התאומים. האורחים והאורחות שביקרו אותי בשנתיים וקצת שאני גר כאן תמיד מביעים התפעלות, מהולה בקינאה לא בלתי-מוסתרת, על המיקום המרכזי של הבניין. היום הזה עתיד ללמדני שיש גם כמה חסרונות בולטים לחיים במה שקרוי "מרכז העניינים".
יצאנו משביל הכניסה לבניין והצטרפנו לקבוצה. שני הבניינים – שכבר הפכו שקופים עבורי – כמה כבר אפשר להתפעל מהפלא הארכיטקטוני הזה כשאתה רואה אותו בכל בוקר בדרכך לאוניברסיטה, באיזשהו שלב נעשים עיוורים, או פשוט מתרגלים – עמדו כמו שני ענקים מפוייחים, נבוכים, כמעט נעלבים, אבל עומדים שם, כמו תמיד. אני זוכר שהמגדל הימני, הצפוני, נראה פחות ניזוק, והמגדל השמאלי – הדרומי – עמד אפוף עשן, חסר אונים אל מול המסוק המזמזם סביבו כמו זבוב טרדן שאינו יכול לסלקו. היה משהו כמעט עתידני באותם רגעים: המגדלים קלופי העור, הפצועים, המסוקים, השקט. חברה טובה שלי שראתה במו עיניה את התנגשות המטוס הראשון באחד המגדלים, תוך כדי הליכה לשיעור קצת לפני תשע בבוקר, אמרה שזה מה שהכי בלט לה – השקט. המטוס מחליק אל תוך קירות הבניין, מפלח אותו ברכּוּת, כמו סכין בגוש חמאה ששהה מחוץ למקרר, והכל בדממה.

ואני, עדיין לא מעכל, אומר לאחותי לחכות לי כמה דקות ורץ לקיוסק קרוב למסור את התמונות שצילמנו במהלך סוף השבוע לפיתוח. היינו בכל מיני אתרים, אבל את השבת בילינו בחציית גשר ברוקלין, ובהליכה לאורך טיילת ברוקלין הייטס. הדחף שלי לצלם אותה על הגשר ועל הטיילת, עם הגב למנהטן, כשהתאומים ברקע, נראה עכשיו כמעט נבוּאי, כמו גם המחשבות שלי על כמה שהמגדלים האלה חזקים, ואיך הם שרדו את הפצצה בשנת תשעים ושלוש, אבל לא הייתי מייחס להם יותר מאשר סתם אובססיית צילום – ואובססיית אסונות, שלא לומר אובססיית שואה, אבל אולי לא כדאי להקדים את המאוחר.
מסרתי את הצילומים לפיתוח; בחנות מישהו אמר בקול נשבר שאחד המגדלים התמוטט, ושמטוס נוסף, שלישי, התרסק אל תוך בניין הפנטגון. רצתי בחזרה לרחוב מרסר. המגדל הימני, הפחות פצוע, עמד לצידו של עמוד עשן. לפחות זה הגיוני, אמרתי לעצמי; המגדל שקרס היה זה  שנפגע יותר. כמה דקות קודם לכן עדיין חשבתי שמכבי אש וכמה חודשים של שיפוצים יספיקו. אחותי, שחזתה בקריסת המגדל, הטעינה סרט צילום חדש אל תוך המצלמה והמשיכה לחכות לי. אני טסתי למעלה, לדירה שלי בקומה העשרים, כדי לנסות ליצור קשר עם אנשים בארץ ולהודיע שאנחנו בסדר. למעלה חיכתה לי הבשורה שהמגדל השני קרס גם הוא. השותף שלי, המום, עמס את התיק שלו על גבו, והלך לאוניברסיטה, לשיעור בדינֵי משהו. גם הוא עוד לא הבין, שמעכשיו סדר-היום משתנה.
אולי לא כדאי שניסע לצ'יינה טאון, חשבתי בתמימות, כאילו שיכולתי לבחור אם לנסוע או לא. במקום זה הלכנו לבית-הספר ונדבקנו למכשירי הטלוויזיה שהציבו בקפיטריה (כבר למעלה משנתיים שאין לי טלוויזיה מטעמים אידאולוגיים, כך אני מסביר לכולם, אבל אני חושד שזו פשוט תפרנות מוסווית בעקרוניוּת), יורדים לסירוגין לספרייה כדי לענות לאימיילים מקרובים מודאגים מהארץ. למרבה המזל, רשת האינטרנט – לפחות זו של האוניברסיטה – לא קרסה, שלא כמו קווי-הטלפון ברחבי ניו יורק. אנחנו מנסים לשחזר מי עשוי להיות באיזור, או למי יש מכרים שעובדים במגדלים או קרוב אליהם, מרכיבים רשימה של ה"חשודים" ולאט ולאט נושמים לרווחה כאנחנו מגלים שכולם חיים ונושמים: זה הועבר ממגדל מספר אחת לבניין משרדים בטרייבקה; זו עובדת בעבודה חלקית ויום שלישי הוא היום החופשי שלה; וההיא חלתה בשפעת ונשארה בבית. המשרד שלה, דווקא נמצא בקומה המאה של אחד המגדלים.

נ', דוקטורנטית ישראלית חדשה, יצאה בעור שיניה; הדירה שלה נמצאת בבניין מגורים קטן הנמצא למרגלות אחד המגדלים, והיא רצה את כל הדרך עד לבית הספר, בווילג', בתוך הנשורת, חלקי הגופות הנוחתים עליה והבילבול הכללי שדחף אנשים רבים לרוץ דווקא בכיוון הלא נכון – אל תוך התוהו ובוהו. האינסטינקטים של נ', למזלה, היו נכונים, אבל המבט בעיניה אומר הכול. נכון לעכשיו, עדיין לא ברור אם יש לה לאן לחזור. כל עולמה: הבגדים, הספרים, הריהוט, המחשב, הדרכון, הכל נשאר שם.
אני מציע לנ' לישון אצלי הלילה. אחר-כך אני מציע גם למ', שגרה בברוקלין ונתקעה במנהטן בלי יכולת לחזור הביתה. היא זו שעובדת בעבודה חלקית בליברטי פלאזה, בניין משרדים שנמצא מול התאומים וקרס היום, יום שישי, כשלוש יממות אחרי אחיו הגדולים, ואשר יום שלישי היה היום החופשי שלה.
אני מסתכל על הסטודנטים הישראלים שרק הגיעו לניו יורק. רובם נמצאים כאן פחות מחודש. יש מי שהמומים לגמרי; ויש מי שנסערים, מרוצים מה"אקשן", מהימצאותם במרכז העניינים. ואני חושב על ההבדל הבולט ביני ובין הסטודנטים הוותיקים האחרים לבינם: רשימות הנספים הפוטנציאליים שאנחנו, הוותיקים, מרכיבים, והם החדשים, לא. האם זה אומר משהו? כן, זה אומר משהו מאוד עמוק על החיים שלי פה, חיים שאני כל כך מקפיד תמיד לחשוב עליהם כעל זמניים, למטרה מסויימת, אבל למרות זאת הם גם קבועים: אני מכה פה שורשים. יש לי כאן חברים, יש מכרים שעשויים להימצא בסביבתו של אסון עצום מימדים שכזה, והעובדה הזו, ההבדל הכל כך חריף בינינו, בין הוותיקים ובין החדשים, מצמרר אותי משום מה.

אנחנו הולכים, קבוצה המומה ודוממת, לאכול, בארבע אחר הצהריים. רובנו לא אכלנו דבר מהבוקר, לא היה תיאבון, ועכשיו, בכל זאת אנחנו מחליטים לחטוף משהו. וויכוח מתחיל להתלהט מסביב לשולחן, בעיקר בגללי, ובגלל הפתיל הקצר שלי בסביבתם של אנשים דוגמת זה שיושב לימיני, צוהל, זיק של שימחה לאיד אינו נעדר מעיניו, עכשיו יש לנו לגיטימציה להיכנס בהם, לדבריו. מי זה "לנו"? "לגיטימציה" ממי בדיוק? מי זה "הם"? אני שואל בטינה שאיני מצליח – ולמען האמת גם איני מנסה – להסתיר, ואחר-כך, מותשים, אנחנו מסכימים בינינו להחליף נושא. מסכי הטלוויזיה במסעדה רועמים, ומבשרים שצוותי ההצלה מסרבים לגשת למקום ולהתחיל בעבודות ההצלה והכיבוי. כמאתיים כבאים נקברו במפולת, ויש כל הזמן מפולות נוספות. לא מצליחים להשתלט על האש. ראש העיר מחליט לפנות את דרום מנהטן. עולה החשש שהאש תתפשט צפונה ותגיע על לווילג', עד אלינו.
נ' מציעה שנפנה את הדירה שלי ונברח ממנהטן.
מעכשיו הכל מתרחש מהר. אנחנו חוזרים אל הקפיטריה, להתעדכן בחדשות. אני יורד שוב לספרייה, ועונה, כמעט בדמעות, לאימייל מודאג מחברים בארץ, שאני בסדר, אבל אני מפנה את הדירה ובורח צפונה. אני מסתכל על מסך המחשב ולא מאמין שאני כותב את המילה הזו, evacuating. כאילו אני מתבונן על הכל מהצד. תיאומים זריזים עם חבר שגר ברחוב ששים ושלוש; סקירה מהירה, מבולבלת של כל ה"בעד" אל מול ה"נגד"; ביקור הזוי בסופרמרקט עירום-המדפים בעקבות שמועה שהחלה להשתולל, שעומד להיות מחסור במים; "על העיוורון" של סאראמגו שכמעט סיימתי ביום שני בלילה, ודומה שכאילו התעוררתי לתוכו ביום שלישי בבוקר; השואה, כן השואה בכבודה ובעצמה, לא פחות; ואני ואחותי הצעירה, למעלה בחדרי בקומה העשרים, אורזים תחתונים ומברשות שיניים, את המחשב הנישא שלי ובו שביב ראשון של התיזה שלי, ספרי קריאה, כמה בקבוקי מים מיובאים שקניתי בסופר במחיר מופקע, לאחר שאזלו המים המקומיים, מסמכים חשובים ודרכונים. אנחנו יורדים למטה, אל מ' ונ' שממתינות לנו, ומתחילים לצעוד צפונה.
היו פעמים בעבר שחשבתי לעצמי, נניח שאתה צריך לנוס על נפשך, לארוז במהירות ולברוח, אבל יש לך מקום בתיק לספר אחד. מה יהיה הספר הזה? והנה, נראה שהיום הזה הגיע. איזה ספר לקחת? ההחלטה כמעט מתקבלת מעצמה: אני לוקח ספר-לימוד אחד – ניו יורק או לא ניו יורק, כנראה שאני, אחרי הכל, בחור מרובע עד לשד עצמותיי, ואת "על העיוורון", כמובן. נותרו לי עשרים עמודים עד לסוף, ואין לי שום כוונה לא לדעת כיצד הספר נגמר.

אנחנו מתלבטים אם לצעוד ברגל, לקחת מונית או לנסוע בסאבווי. מ' מטילה ווטו על צעידה ברגל וגם אני לא נלהב במיוחד מהרעיון, והסאבווי, כך אנו מניחים, בכלל סגור. אנחנו מחליטים לנסות לתפוס מונית, תוך כדי הליכה צפונה. אבל הרחובות והכבישים ריקים, ואין מוניות. אנחנו מתקרבים לתחנת סאבווי, ומסתבר שהיא פתוחה, והנסיעה היא אפילו בחינם. אנו מזנקים לתוך הרכבת עמוסת השוטרים, המומים וחרדים: האם נגיע ליעדינו? נ' יורדת ברחוב שלושים וארבע, וממשיכה לקרובי משפחה שגרים בלונג איילנד. היא החליטה, ובצדק, לעזוב את האי. מ', אחותי ואני ממשיכים לנסוע. הלילה נישן אצל י', ברחוב ששים ושלוש.
אנחנו מקיאים את עצמנו מקרון הרכבת בתחנה של רחוב חמישים ותשע, וממהרים לעלות אל פני הקרקע. האפר-ווסט סייד נראה רוגע, כמעט שלו. כמה דקות אחר-כך אנחנו קורסים אצל י', מול הטלוויזיה, שותקים, המומים.
 
יום רביעי, 12 בספטמבר 2001

מחסירים פעימה לפני הדלקת מכשיר הטלוויזיה אצל י', אנחנו מנסים לחשוב על העולם שהתעוררנו לתוכו הבוקר. האם קרה משהו בלילה, כשישנו שינה חטופה? האם פרצה מלחמת עולם שלישית? רשתות הטלוויזיה מדווחות על מאמצי החילוץ, פרשנים חמורי סבר מדברים על בין לאדן ועל ה"אומה החזקה שלנו" שצריכה להתאחד בזמנים קשים אלה, ולהשיב מלחמה שערה. הכל נשמע מוכר עד זרא. השריפות לא מתפשטות צפונה, אז אנחנו מחליטים לחזור אל הדירה שלי. מ' ממשיכה לברוקלין – נדמה שעכשיו בטוח יותר לנסוע.
הרכבת התחתית מגיעה רק עד לרחוב שלושים וארבע – משם צריך לקחת אוטובוס עד לרחוב ארבע עשרה, ומרחוב ארבע עשרה להמשיך ברגל; ראש העיר ג'וליאני הורה לסגור את העיר מרחוב ארבע-עשרה דרומה לתחבורה פרט לרכבי הצלה. הכל מת: החנויות סגורות, פרט למכולות וסופרמרקטים ריקים וגלוחי-מדפים; הכבישים מנוקדים פה ושם בהולכי רגל, רוכבי אופניים ורולר-בליידס, הגירסה העדכנית לסְקֶטִים שהיינו גולשים עליהם ביום כיפור בחולון, לפני עשרים שנה. הכל שקט. רחוב ברודווי, מרכז קניות ועסקים סואן וקצבי, נתון במנוחה כפוייה.

אנחנו מניחים את החפצים שלנו בדירתי – אני אפילו לא מצליח לשמוח או להיאנח לרווחה כשאני רואה שהכול במקום ולא איבדתי, לפחות לא בינתיים, את מקום מגוריי – ויוצאים החוצה לאכול. אנחנו אוכלים בשקט, מביטים בחלון המסעדה ששמה, The Quantum Leap, קפיצת-מדרגה בתרגום לא הכי מוצלח, הפך פתאום לאקטואלי מתמיד, ואנחנו מבחינים שהאוויר שבחוץ מתחיל להצהיב. אנחנו משלמים ויוצאים החוצה: האוויר הצהוב-אפרפר סמיך, רווי בחלקיקים זעירים שעל טיבם איננו רוצים בכלל לחשוב, והאנשים המעטים שבחוץ עוטים על פניהם מסיכות המכסות את אפם ופיהם. סיור נואש בין בתי המרקחת בשכונה מגלה שכל המסיכות אזלו, אז אנחנו ממהרים הבייתה, להסתגר. השלט שמקדם את פנינו בכניסה לבניין המעונות מכריז ש"עקב איכות האוויר כיבינו את מערכת המיזוג המרכזי, והדיירים מתבקשים להישאר בבתיהם ולהשאיר את החלונות סגורים עד להודעה חדשה".

עוד סידרת טלפונים מתחילה: האם להתפנות שוב? ואם כן – לאן? י' מדווח שהסירחון והעשן הגיעו עד אליו, לרחוב ששים ושלוש, וא', שגרה ברחוב מאה ועשר אומרת שגם שם כבר אי אפשר לנשום. צמיג שרוף הוא המטאפורה שכמעט כולם משתמשים בה כדי לאפיין את הריח. כאב הראש שאוחז בשנינו, בי ובאחותי, אינו משאיר מקום לטעות: לא כדאי להיות כאן.
ובכל זאת, אנחנו נשארים בתוך הדירה, מסוגרים, מדברים בטלפון מדי פעם, כשהקווים חוזרים, גולשים באינטרנט, מקבלים ושולחים אימיילים, מתעדכנים. מתארגנות מחאות ברחבי העיר: נגד כוונת בוש להפגיז חפים מפשע באפגניסטן; נגד הססנותו של בוש שעדיין לא הפגיז את אפגניסטן, את אסיה, את המזרח התיכון ואולי גם את כל שאר העולם; שמועה מספרת על הפגנות שמחה בעיר, אם כי שוליות בהיקפן, של קהילות מוסלמיות מסויימות; אנשים בעלי חזות מזרח-תיכונית מותקפים באלימות ברחובות; חליפות אימיילים עצבניות, כמעט אלימות, מתרחשות בקבוצות הדיון השונות באוניברסיטה. כמרים ימניים מאשימים את השמאלנים, את הפעילים למען הזכות להפלה, את הפמיניסטיות ואת ההומואים והלסביות בפיגועים. קצת יותר כבוד לאלוהים, למשפט הטבע, כך הולך הטיעון, היה מונע את האסון.  רק חסר שיקום גם איזה רב ויאמר משהו על מזוזות.
רטוריקה לאומנית, רטוריקה של כבוד, שולטת בכיפה. כבוד, גבריות, כוח, נקמה: זו השפה שהתקשורת האמריקאית, ובמידה לא מבוטלת גם הרחוב האמריקאי, מדברים בה מאז יום שלישי בבוקר, ואולי, בעצם, מאז ומתמיד. אני זוכר שבמוסף "הארץ" לפני כמעט שנה, הביע מתנחל מתלהם את תיסכולו מכך שצה"ל אינו מגיב יותר בתקיפות לאינתיפאדה השנייה. הצבא שלנו הפך לדנה אינטרנשיונל, אמר המתנחל. הנה כי כן, דומה שהכל מסתכם בקלישאה פסיכולוגית אחת: אימת הסירוס. אי אפשר לשלא להימנע מהמחשבה הזו גם על רקע הפאליות של שני הבניינים שקרסו – הזיקפה הלאומית האמריקאית היא זו שקופד ראשה. ולא זיקפה אחת, אלא שתיים. אחרי הכל, גבריות פגומה וכבוד רמוס, כך נדמה, הינם הגורם הראשון במעלה לפרוץ מלחמות בהיסטוריה, אמיתיות ומיתולוגיות.
קשה גם להימנע מהגוּת בגרוש על ההיבריס, חטא הגאווה במיתולוגיה היוונית, ועל תוצאותיו המרות והבלתי-נמנעות. או על הנמנעוּת של האסון. בישראל, אני מניח, כבר מזמן היו עמודי הדעות מתכסים בהגיגים על תרבות הפרטאץ' הישראלית, על ה"סמוך", על ה"יהיה בסדר". אחרי הכל, כיצד קורה שארבעה מטוסים חטופים מרחפים להם בלא מפריע בשמיים, ואיש אינו עושה דבר? באל-על זה לא היה קורה, מציין מייד הישראלי הקטן שבפנים. וכיצד קורה, שלאחר הפגיעה בבניין הראשון, כפי שדיווחה אחת הניצולות, קול שבקע ממערכת הכריזה המרכזית של הבניין האחר, הלא פגוע עדיין, הכריז שהכל בסדר ועל כולם לחזור לעבודה? לא נותר אלא לסכם בעצב, שתרבות הפרטאץ' היא לא תופעה ישראלית ייחודית, כנראה, אלא תופעה אוניברסלית, בעצם אוליי אפילו תכונה אנושית כל כך.

עוד ביום שלישי, כמעט לא נעים להודות, התחלנו עם ההומור השחור; זו הדרך שלי, ושל רבים אחרים, אני מניח, להתמודד עם חוסר האונים ועם האימה. "האמריקאים האלה חייבים לעשות הכל בגדול", אמר מישהו, ואני החריתי-החזקתי אחריו, "כן, אצלינו מפוצצים קניון, אבל לוקח חצי יום לזהות את הגופות, עוד כמה שעות לנקות הכל, יום נוסף של תמונות וסיפורים אישיים בעיתונים, והלאה, אל הפיגוע הבא, אבל פה, לא מסתפקים בפחות מארבע ספרות של הרוגים." "יום שלישי, פעמיים כי טוב", אני אומר, ומרגיש את חוסר הטעם המסויים בהערה, תוך כדי אמירת המילים, אבל כולם צוחקים; יש משהו בהומור השחור שעוזר לנו להתפרק קצת מהמתח הבלתי-נסבל של השעות הראשונות שלאחר הפיגועים, ואנחנו מנסים כל ערוץ אפשרי של התמודדות.
 
יום חמישי, 13 בספטמבר 2001

הסגר עדיין בתוקף. העיר משותקת מרחוב ארבע-עשרה ודרומה. אין לימודים, אין חנויות, אין תחבורה.
אני מסתכל שמאלה כשאני יוצא משביל הכניסה לבניין המעונות כמו שאני צופה בסרט אימה (כשכבר מצליחים לגרור אותי לקולנוע לצפות בו): מבעד לידיים פסוקות-אצבעות, לראות, ולא לראות. יש עדיין עמוד עשן שמתנשא מעל האיזור שבו היו פעם מגדלי התאומים. אני שם לב שכל מי שנמצא ברחוב שולח מבטים חטופים לכיוון דרום, כאילו לא נעים להסתכל יותר מדיי, ללטוש עיניים, אבל אי אפשר שלא.
הכל עדיין אפוף עשן, אבל נדמה שהאוויר דליל יותר ושקוף יותר מאתמול. כבר ברור לנו שהטיסה של אחותי בחזרה לישראל מבוטלת, והמילה "להתאוורר" אולי נשמעת לא מאוד במקום כאן, אבל אנחנו מחליטים להסתובב קצת בחוץ, הקירות מתחילים להלחיץ. נסיון נוסף ונואש לקנות מסיכות-אבק נכשל, המסיכות אזלו ואין מספיק לצוותי ההצלה, נוזף הרדיו, ואנחנו צועדים אל האוניברסיטה: אני עם ספרים ודיסקט, אוליי אנסה לעבוד קצת בספרייה, ואחותי עם "שרה, שרה" של רונית מטלון ובקבוק קפה קר של סטארבאקס, תשב בקפיטרייה, שם עדיין רועמים מקלטי הטלוויזיה.
בצהריים הרוח שוב משנה את כיוונה והאוויר כמעט משחיר. הריח בלתי נסבל, ואנחנו ממהרים הבייתה ומסתגרים. אני קובע להיפגש בערב עם א' ור', זוג חברים ישראלים שגרים ברחוב עשרים וחמש, צפונה מהאיזור הסגור. כיוון שאין תחבורה, אנחנו נאלצים לצעוד ברגל, באוויר המעושן. אני מנסה לנחם את אחותי ואת עצמי, ולומר שניו יורק היא עיר די מזוהמת ממילא, וגם בימים רגילים אנחנו לא בדיוק נושמים אוויר הרים צלול כיין. אבל הצריבה בעיניים ובגרון לא מתרגשת יותר מדיי מההגיון הבולט שבטיעון.
בכיסנו תעודות מזהות; אחד מאין-ספור שלטי ההדרכה שתלתה הנהלת המעונות במבואה ייעצו לחוצים את קו-הגבול הצפוני לשאת איתם תעודות מזהות המוכיחות שהם גרים בתוך האיזור הסגור, כדי שיוכלו לשוב אחר-כך לבתיהם. אין לי תעודת-זהות עם כתובתי, אך אני מקווה שתעודת הסטודנט שלי תספיק, ושהשוטרים יחברו אחד ועוד אחד ויבינו שאם אני סטודנט באוניברסיטת ניו יורק אני לא משקר כשאני אומר שאני גר במעונות. למרבה המזל זה עובד, ואנחנו חוזרים מארוחת הערב מעודדים קצת.
צפונה לרחוב ארבע עשרה החיים נראים אחרת: העיר שוקקת חיים כתמיד, אבל זה נראה כמו מתוך הרגל בלתי-רצוני, בלי חשק. בחלונות הראווה נתלו דגלי ארצות הברית; הרחובות מוצפים שוטרים; צפירות האמבולנסים ורכבי כיבוי האש מחרישות אוזניים; ונרות דולקים כמעט בכל פינה.

אנחנו שמים לב שתאי הטלפון ותיבות הדואר מכוסים במודעות שכותרתן “Missing”, נעדר, או נעדרת. בתמימות קורעת-לב כמעט, הכינו קרובים של גברים ונשים שעבדו במגדלי התאומים – מי באמצעות מחשב וסורק, ומי בכתב יד, מי על-ידי מדפסת צבעונית משוכללת, ומי באמצעות מכונת-צילום בשחור-לבן – שלטים המתארים, לצד תמונה של הנעדר או הנעדרת, פרטים מזהים שעשויים אולי לסייע לאיתורם: טבעת זהב עם אבן ספיר, כתובת קעקע של ירח על כתף שמאל, שלושה עגילי-יהלום זעירים בתנוך אוזן ימין. אחת המודעות, של קרוביה של אשה שעבדה בקומה השמונים ושתיים של אחד המגדלים, מסתיימת במילים: "אנחנו מאוד דואגים לה!!!" והתקווה התמימה כל-כך שגלומה במילים הללו, ולא פחות מכך בשלושת סימני הקריאה, ובעצם המעשה של יצירת השלט, שיכפולו ותלייתו ברחבי העיר, כמעט מייאשת. רק עכשיו, כשהמציאות חוזרת ומתעקשת ומטיחה בפרצוף את האמת המרה, שלכל איש יש שם, רק עכשיו מתחיל גודל הזוועה להיקלט. לפעמים נוח לא לדעת את זה, ולהסתפק באבל על קו הרקיע המוכה של מנהטן. כל-כך מהר שוכחים, שרק קצת יותר מארבעים ושמונה שעות גם לנו הייתה רשימת נספים פוטנציאליים.
בלילה סופת ברקים ורעמים. ואני מתעורר, וחושב, יופי, האוויר יהיה נקי יותר מחר בבוקר, וחוזר לישון.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: