על הספר "פגומות" מאת רונית ליברמנש

רונית ליברמנש, "פגומות", הוצאת פרדס (2005)

 

הביטויים השחוקים כל-כך, הידיעות-אחרונותים וערוץ-שתיימים כל-כך, "מסמך אנושי מרגש/מזעזע/נדיר/חשוב" נכונים ומדוייקים מאין כמותם כשבאים לתאר את ספרה החדש של רונית ליברמנש, "פגומות". הכרך הצנום הזה, שהוא בבחינת מעט המחזיק מרובה, מכיל כל-כך הרבה תובנות מרוכזות, וקשות, שלא ברור כלל מאיפה להתחיל. בשילוב של קור-רוח מקפיא ונטול רחמים עצמיים, יחד עם כעס וכאב עצומים, משתפת ליברמנש את הקוראות והקוראים במסע להצלת רחמה: מגילוי המיומות, הדימומים, דרך הפגישות עם גינקולוגים אטומים ומתנשאים, וכלה בנסיונות לכפות עליה כריתת רחם מלאה ואף טיפול נפשי בשל סירובה לעלות על מה שליברמנש מאפיינת, ובצדק, כ"סרט נע" של ניתוחי כריתה וסירוס.
מה שהופך את הסיפור של ליברמנש מסיפורה האישי לסיפורה של כל אישה, ובמידה רבה לסיפורם של אנשים רבים – גברים ונשים – ומפגשם, שלא לומר התנגשותם עם הרפואה המודרנית, הוא היכולת שלה להצביע על המשמעויות של המסרים והתשדורות המונחתים מכל עבר (רופאים, אחיות, מזכירות רפואיות, הורים, בן-זוג) ולהיפתח ולהבין שהאישי הוא רק מקרה פרטי ומצביע למעשה על תופעה רחבת היקף.
כי כשליברמנש מתחילה לחקור ולדרוש הסברים, מסתבר שניתוח הכריתה מיותר ומסוכן במקרים רבים; שהסיכון שהמיומה תהפוך לממארת הוא אפסי, ובכל מקרה הוא פחות בהרבה מהסיכונים הכרוכים בניתוח כריתת הרחם עצמו; שהניתוח הנ"ל מהיר ודורש מן הרופא מיומנות מוגבלת מניתוח משמר שבו נכרתות רק המיומות והרחם והשחלות מושארים, ושלכן הוא משתלם יותר, כי אפשר לנתח "שבע-עשרה נשים באחר-צהריים אחד"; שאם את בת יותר מארבעים אין לך כמעט סיכוי מול מערכת רפואית דורסנית ובלתי הומאנית, שרואה בך מטרד רק משום שהיא מחזיקה אותך כמי שאינה מתכוונת עוד להוליד ילדים; ושנשים רבות שעמדו על ניתוח משמר וסירבו לאפשר את כריתת רחמן מתחילות להתארגן אט אט, במידה רבה בעזרת האינטרנט וקבוצות תמיכה מקוונות, ושוברות את קשר השתיקה האופף את כריתת הרחמים הסיטונית.
כמו באינספור מקרים, שוב מתברר כיצד ידע, או יותר נכון מניעתו, הם כוח, וכיצד מימסד רפואי, המורכב ברובו מגברים ומנשים לא מועטות המזדהות עם האג'נדה הגברית, מנסה למנוע את המידע הנכון מן הנשים ה"מועמדות" לכריתה ונוקטים בשיטות הפחדה ואיום הלקוחות לפעמים מלקסיקון הלוחמה הפסיכולוגית של העולם התחתון.
תיאוריה של ליברמנש הם לעיתים קשים מנשוא. פרופסור מתנשא אחד, ראש מחלקה גינקולוגית, צועק עליה, כשהיא מנסה להסביר לו שהיא יודעת על מה מדובר, שהיא בקיאה בחומר ועשתה שיעורי בית לפני שהגיעה, ואומר: "גבירתי, אני מכיר טוב מאוד נשים מהסוג שלך… את כל השמאלניות התל אביביות שגרות במשולש שינקין-הבימה, וחושבות שהן נורא חכמות ויודעות הכול. אוהו, ועוד איך אני מכיר את כל הפמיניסטיות האלה. אבל, גבירתי, תרשי לי לבשר לך שאני אוכל עשר כמוך לארוחת בוקר." (עמ' 38) לא להאמין.
מה שמעודד בסיפורה הקשה של ליברמנש הוא הסוף הטוב, שהגיע למרות המימסד הרפואי, בזכות התעקשותה של ליברמנש, ובזכות התמיכה והעידוד המקוונים שקיבלה מג'אזמין, אמריקאית מן המערב התיכון שעברה מסלול ייסורים דומה לשל ליברמנש, וסייעה לה הן בתמיכה רגשית והן במחקר ובאיסוף ידע, כל מה שהרופאים שלה היו אמורים לעשות וכשלו מלעשות.
בגידת הרפואה במטופלים, ובעיקר במטופלות, כל-כך זועקת מדפי הספר הזה, עד שמתעורר החשק להשתמש בעוד קלישאה עיתונאית שחוקה, "כתב אישום" ואפילו "חריף". אם מלמדים קורסים באתיקה רפואית בארץ (ולפי התנהגות חלק מן הרופאים שפגשה ליברמנש, רבים מהם באופן פרטי ובתשלום מלא, לא נראה שמלמדים קורסים כאלה, ואם כן אז הם כנראה לא ממש משמעותיים), הספר הזה ראוי שיהיה קריאת חובה. עוד רחוקה הדרך עד שגם על מטופלות נשים ניתן יהיה לדווח ש"הן מתבדחות עם רופאיהן". בינתיים, דומה שעליהן להישמר מהם.
אבל יותר מכל, הספר הוא שיעור חשוב בהעצמה של קבוצות מדוכאות, ובעיקר באחווה נשית. בכנות כובשת לב, ליברמנש מתארת את התוודעותה אל עולם ה-sisterhood המקוון, התמיכה הנשית, רק לאחר שהתגלו המיומות ברחם שלה והבעיה ה"נשית" המופשטת הפכה לבעיה אישית. וגם זה לא עניין של מה בכך. נשים רבות בוחרות לעבור את ניתוח הכריתה בלי להרהר בו ובלי לערער על חוות הדעת הנחרצות של רופאיהן, ולאחר מכן משדלות נשים אחרות לעשות בדיוק אותו הדבר. כך עשו רבות מחברותיה של ליברמנש, אמה, והאחיות במרפאות השונות בהן ביקרה. ליברמנש, לעומתן, סירבה לקבל את גזר הדין והתחילה לחקור ולפשפש במניעיהם של הרופאים, בחלופות לכריתה מלאה, ובאינטרסים הערכיים (סירוס ועיקור של נשים שמילאו את תפקידן כרחם בשירות המדינה) ובאינטרסים המסחריים (העלות הזולה, יחסית, של ניתוחי הכריתה המלאה, ותעשיית תחליפי ההורמונים שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה).
ליברמנש השכילה להבין שלא מדובר בפרוצדורה נייטרלית, שמטרתה להציל חיים, אלא במשהו עמוק יותר בתרבות, משהו שלא ניתן להסביר במונחים מקובלים של "טובת החולה" ו"מטרות הרפואה". בעולם שבו נשים רבות מתנכרות זו לזו, וצעירות רבות ומצליחות (מה שמכונה "נשות קריירה") ממהרות לנקות עצמן מכל חשד ולהצהיר "אני לא פמיניסטית", ליברמנש מסרבת לתיוג של מי שאינה מוכנה להתפשר בנוגע לגופה ולבריאותה כאל מופרעת, חולת נפש, מי שעושה "דווקא", ילדותית, ומבינה, שהמקרה הפרטי שלה קיים בתוך הקשר רחב יותר, פוליטי, חברתי ותרבותי, הרוא
ה ברחם של אישה שחצתה את גיל הארבעים "שק", חתיכת בשר שיש להיפטר ממנה, תהיינה אשר תהיינה ההשלכות של המעשה, ובמי שאינה מקבלת את הדין בהכנעה חולת-נפש.
וכך, הספר הזה נקרא בו-זמנית כסיפור אישי מרגש, טקסט פוליטי-אקטיביסטי, מסה כואבת, חדה ומדוייקת על אתיקה רפואית (או יותר נכון, על היעדרה) ועל שחיתות מיגדרית, מיסחרית ומוסרית, וקובץ מידע, מקורות ונתונים חסר-תחליף בנוגע לאלטרנטיבות לכריתת רחם מלאה, לניתוחים משמרים ולקבוצות תמיכה אינטרנטיות. גם חוקרי וחוקרות אינטרנט ימצאו בו עניין מיוחד – ספק אם מסעה הקשה של ליברמנש היה מתאפשר אלמלא הקשרים חובקי העולם שיצרה עם נשים אלמוניות דרך קבוצות התמיכה המקוונות, וייתכן שסופו היה לגמרי אחר בלעדיו.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: