בעקבות ת(ה)ום ליואב שמואלי

לביקורתה של סמדר שפי שפורסמה ב"הארץ" (גלריה) ב-6.6.2005 לחצו כאן.
חולמים את האמנות / חולמים את המציאות (מתוך המגזין הדיגיטלי של מוזיאון תל אביב):
קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית:
העשור הראשון
מרים כבסה, יוסי ברגר, יואב שמואלי, אוהד מרומי, יהודית סספורטס, עדי נס, מירי סגל, אחלם שיבלי, נלי אגסי, סיגלית לנדאו

מיקום: אולם מרקוס ב' מיזנה, האגף ע"ש גבריאל ריץ'
אוצרת: אלן גינתון. קטלוג

בתערוכה מציגים זוכי הפרס בעשר השנים הראשונות לקיומו: 1995-2004. כל האמנים הם ילידי שנות ה־60 עד תחילת שנות ה־70, ובדיעבד, תערוכות היחיד שהציגו מדי שנה במוזיאון עם קבלת הפרס מאפשרות מבט רטרוספקטיבי על האמנות מאז אמצע שנות ה־90 בארץ.
מרבית התערוכות היו של מיצבים ומיצבי וידאו, מיעוטן של ציור (שתיים) ושל צילום (שתיים). ניתן לומר, שעיקר עניינם של אמני דור זה הוא במיצבים גדולים, אמביציוזיים ואפקטיביים, המאופיינים בריבוי חומרים (כולל מיגוון רחב של חפצים מן המוכן), תוך התייחסות רבה לתרבות העכשווית ולמדיה ועיסוק אינטנסיבי במתחים חברתיים ותרבותיים מחד ובפנטזיה ומלודרמה מאידך. בעבודות יש עידון, נגיעה בעיצוביות, אופנה ויופי, וכן אתגרים של וירטואוזיות וטכנולוגיה. לצד אלה נמצא צילום תיעודי ו"רזה", שבלב עניינו מחוייבות לנושא החברתי-פוליטי, ו"ציור חדש" המזוהה עם תחילת שנות ה־2000.

חברה על-סף סיום לימודיה בבית-הספר לאחיות של אוניברסיטת קולומביה סיפרה לי על חוויותיה מתקופת ההתמחות שלה במהלך חופשת הקיץ, בחדר-מיון אחד במנהטן. ניקוז ציסטה היא אמרה, מבלי שנשאלה, הוא המלאכה השנואה עליה ביותר.
איך מנקזים ציסטה?
חותכים שני חתכים מוצלבים, ונותנים למוגלה לזלוג החוצה. פעם היא ניקזה ציסטה כל כך רוויה, שיצאה מוגלה בכמות של כוס. אחר-כך מנקים את הציסטה המרוקנת בקיסמי אוזניים טבולים בחומר חיטוי. במקרה של הציסטה בנפח של כוס מוגלה, הפציינט שכב על בטנו, הציסטה הייתה בגבו התחתון, ונשך את הכרית וצרח והתפתל מכאבים. לא, לא עושים את זה תחת הרדמה. היא לא יודעת למה. היא חושבת שזה משום שמקום מודלק ומלא במוגלה לא מגיב לחומרי הרדמה.
אבל הכי מביך היה כשהייתה צריכה לנקז ציסטה ענקית מתחת לאיבר מינו של חולה אחר שהגיע לחדר המיון עם כאב נורא במפשעתו. את הצרחות שלו היא לא תשכח במהרה, וגם לא את הסירחון שהתפשט בחדר כשחתכה איקס בבשר החי, הלח והרוטט, והמוגלה נשפכה החוצה, נדחפת כמו מאות האנשים הנדחפים בבוקר לצאת מקרון הרכבת התחתית וממהרים לעבודה, מתפרצת כאילו רק המתינה להשתחרר, במין דחיפות עולה על גדותיה, לא, את הריח הזה היא לא תשכח, זה היה משהו שאי אפשר לתאר במילים, לא דומה לשום דבר אחר, לא לריח המיץ של הזבל, לא לגוויה מרקיבה, לא לביוב, לא לחרא, לא לכלום.
כלום לא מסריח ככה, היא אמרה.
לפחות הוא נראה טוב, שאלתי, ראיתי את הניצוץ בעיניה, והיא חייכה כממתיקה סוד, כמי שנתפסה בקלקלתה, הרגשתי קצת רע עם זה שזה חירמן אותי, היא ענתה, הוא, התנוחה, הריח, ההתפרצות הזו של המוגלה, דבש הדלקת שניגר משפתי-הפצע. ומייד היא המשיכה, בטון ענייני, נקי: אחרי שמסיימים לחטא את המערה הריקה שהותירה אחריה המוגלה, משאירים את הפצע פתוח, שייבש ויגליד. לא תופרים אותו, לא חובשים, משאירים אותו פתוח.
מה עושים עם המוגלה שמופקת מן הפצע היא לא אמרה ולא שאלתי. אחרי שהכל נחשף בפני, בלי שום ריכוכים והנחות, בלי רחמים, בעירום מלא וגדוש, העדפתי להשאיר משהו גם לדמיון.
פעם, באחת המשמרות שלי, המשיכה החברה, שוב מבלי ששאלתי אותה, כמבקשת לפרוק משא שרובץ עליה, להתוודות, כשזרם הנכנסים לחדר האחיות פסק, יכולתי להתבונן במנקָה, במגב ארוך-השיער שלה, המופּ, במהירות וביעילות שבה היא מוחה את נתזי ההפרשות מהריצפה, מחטאת אותה, פותחת דף חדש וחלק. ההוראה הייתה לקרוא למנקה מייד עם כל התזת נוזל אל ריצפת הלינוליאום הירקרקה, שלא ייקרש ויהיה לחלק ממנה ואז יהיה קשה יותר לקרצף ולנקות אותה, הריצפה צריכה להיות נקייה מעדות למה שקורה שם בחדר האחיות, את זה הם לא אמרו, הם דיברו על סטריליות והיגיינה, ואני חשבתי כשהיא אמרה סטריליות, כן, זו בדיוק המטרה, לא להותיר ראיות למה שהתרחש, זה לא סותר.
אבל הריצפה היא ערמומית, היא זוכרת הכל, גם אם לפעמים זה רק חומר החיטוי שנותן בה בֶּהָרוֹת במקום שבו ניתזו נוזלי הגוף, מאכל את הפיגמנט של הלינולאום, כמו סרטן שאוכל בעור, יוצר תמונת תשליל של של החולי שנסחט מן הגוף, כן, הריצפה לא משקרת, גם כשמוחקים ומנקים אותה, גם כשמחטאים וממרקים אותה, היא עדיין שם למטה, נכונה ואילמת לקבל את שניתז ונשפך עליה, היא זוכרת הכול.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: