זה צריך להיות בניגוד לחוק

זה צריך להיות בניגוד לחוק לגרום מפח נפש כזה לשני אנשים, שבסך הכל רצו לפתוח את חוויית פסטיבל הסרטים שלהם בסעודה מפוארת.

זה צריך להיות בניגוד לחוק שהאיש שעונה לטלפון במסעדה מטעה את הסועדים שלא מצליחים למצוא את שער הכניסה למסעדה, ועוד כשהם עומדים למעשה מול השער עצמו; זה צריך להיות בניגוד לחוק שהמסעדה היא כל-כך לא מסבירת-פנים עד ששער הכניסה אליה נעול, ואין שום שלט שמפנה את הסועדים בה לראשונה (הגוועים ברעב והמתוסכלים מן השיטוט חסר התכלית סביב המסעדה במעגלים בשל ההוראות הקמצניות והמוטעות של איש המסעדה) אל פעמון שמוסתר בין הצמחים המטפסים; זה צריך להיות בניגוד לחוק שהמארח (הוא זה שגם נתן את ההוראות מטעות בטלפון) הוא אנטיפת ובעל סבר-פנים שמדכא את התיאבון; זה צריך להיות בניגוד לחוק שמושיבים אתכם במקומות הכי גרועים במסעדה, למרות שהזמנתם מקומות שבוע מראש; זה צריך להיות בניגוד לחוק שבחצר המסעדה, מול פני הסועדים, יושב בחור ומאונן, ואיש מאנשי המסעדה אינו טורח לעשות משהו בנידון עד שדורשים מהם במפגיע לעשות משהו (רגע, זה באמת בניגוד לחוק!); וזה גם צריך להיות בניגוד לחוק שמסעדה כה מהוללת מגישה אוכל כל-כך בינוני וכל-כך מאכזב.

היום: שבת שמשית, אחר-הצהריים.

הנפשות: היא – תל-אביבית מלידה, ומכורה לירושלים. הוא: חולוני עם עבר ירושלמי (שנה), ניו יורקי (חמש שנים וקצת), והווה תל-אביבי (תשעה חודשים, ממש בימים אלה). גם הוא שפוט של העיר הזו. שניהם גרגרנים מדופלמים, בשלנים חובבים, ונכונים תמיד להרפתקאות קולינריות מבטיחות.

המקום: ירושלים, רחוב אגריפס, מסעדת ארקדיה.

סיבת ההתכנסות: ארוחה שמחכים לה כבר שבוע, פתיחה חגיגית ואישית לפסטיבל הסרטים בירושלים.

אבל תפריט הקיץ שלהם, המיוחד לימי הפסטיבל, שנראה דווקא מבטיח, איכזב קשות. למעט אחת מן המנות העיקריות שהייתה כמעט נפלאה, יש להודות, כל שאר הצלחות שקיבלנו (שתי מנות ראשונות, מנה עיקרית אחת, ושני קינוחים), חזרו למטבח מלאות למחצה. השיא (או שמא יש לכנותו: "השפל") היה הקינוחים. היא תיארה את קינוח השוקולד במעטפת פילו שקיבלה כבצק גס של "בונז'ור" במילוי של עוגת השוקולד של פיצה האט. הוא חשב ש"עוגת הגבינה בהדרים" שהזמין היא לא עוגה ולא מגבינה, וגם פלח פרי-ההדר הבלתי-מזוהה והקפוא למחצה שהיה מוטמן בליבתה על פיגומי גלידי קרח, לא ממש הציל אותה מהתואר "בלתי-אכילה". נקודת האור היחידה, למעט אותה מנה עיקרית, הייתה המלצרית המקסימה, שיצאה מגידרה כדי לגרום לנו להרגיש בנוח. אבל זה לא היה מספיק.

בהתחלה שני הסועדים דנו בשתי גישות אפשריות לחווייה הזו. הוא רצה פשוט לקום וללכת. אם הם לא רוצים אותנו (לא אותנו אישית, כמובן, אלא סועדים בכלל), אנחנו לא נכפה את עצמנו עליהם. הייתה לו בחילה מכול חוויית ה-hard to get המיותרת לגמרי הזאת. היא הציעה לקחת את זה בקלות, לראות לאן דברים יובילו, ולהתייחס לכל הארוחה הזו כאל חווייה מבדרת. בשלב הראשוני ההוא הם עוד קיוו שהאוכל יפצה על ה"חפשו את המטמון" שנכפה עליהם על-ידי המארח. למרבה המזל, הגישה שלה היא זו שהתקבלה, בהסכמה פה-אחד. הוחלט ללכת עם התקווה. עד לסוף הארוחה שניהם כבר ציחקקו באופן בלתי נשלט, למרות שלא לגמו ולו טיפה אחת של אלכוהול. הפארסה שהתרחשה סביבם הספיקה כדי לגרום להם לפרוץ בצחוק פראי, כאילו היו שיכורים כלוט.

אחרי שחתמו על ספח כרטיסי האשראי והשאירו את התשר במזומן בצלוחית החשבון, היא ניגשה לשירותים, וגילתה שהם נמצאים בקומת המרתף שנראית, עם הקשתות המסורגות שלה, כמו מרתף-עינויים לשעבר.

הם יצאו משם לכיוון המכונית, מותירים את כרטיס הביקור של המסעדה בצלוחית החשבון, מתחת לטיפ.
 
* הערה: את הכותרת למאמר ואת משפט הפתיחה שלו שאלתי מהספר המסקרן "בודפשט" מאת צ'יקו בּוּאַרקֶה שאני קורא בימים אלה. דיווח מלא בקרוב.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • זו ש  On 10 ביולי 2005 at 7:43 pm

    היי, שמעת את ה"טאק" הרפה הזה?
    עוד פנטזיית שיבה התפוגגה לה אל הריק

    זכורתני ארוחה נפלאה ומרהיבה בארקדיה, לפני כעשר שנים, ובמיוחד את פרדוקס הדגים הירושלמי: כשמסעדה ירושלמית היא באמת טובה, הדגים שלה טובים יותר מאשר אלה של מסעדות ערי החוף.
    לפני כחודשיים טיילנו בירושלים, ואני שלחתי מבט כמה אל עבר סמטת אגריפס, ואף התגנבתי אל החצר להציץ. מפאת חסרון הכיס המשכנו הלאה בשיטוטינו. עד מהרה נפלנו על מסעדה שהשלט שלה הכריז "כאן מגלגלים קובה". גררתי את אישי פנימה, ועד מהרה מצאנו עצמנו בעיצומה של ארוחת מרק קובה מופלאה ביותר, ובעודנו ממצמצים בשפתינו ומתמוססים מהנאה קישר מוחי היגע את המיתולוגיה הירושלמית בנוגע למסעדת קובה אגדית אל ההיכל הצנוע (הן תמיד פשוטות מראה, העממיות הנפלאות ביותר) בו ישבנו.
    לקינוח אכלנו עוד קצת קובה.

%d בלוגרים אהבו את זה: