האהבה האמיתית אינה מה שהיא נראית. גם החוק לא: ישי בלנק על הספר "משפטים על אהבה", היום במוסף "ספרים"

משפטים על אהבה

עורכות: ארנה בן-נפתלי וחנה נוה
הוצאת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, 764 עמ', 125 שקלים.

קובץ המאמרים והמסות, שערכו ארנה בן-נפתלי וחנה נוה, כולל טקסט מאת ז'אק דרידה וראיון עמו (בתרגומה ובעריכתה של מיכל בן-נפתלי), וכן טקסטים של צבי טריגר, אייל גרוס, אורית קמיר, יונתן יובל, שרון אס ואחרים. זהו הספר השני בסדרת הספרים "משפט, חברה ותרבות".

לכאורה אין רחוקים יותר ממשפט ואהבה: הראשון כולו כללים, קטגוריות ברורות, והוא קר ומדויק, ואילו האהבה בוערת, מערפלת ומעורפלת, מקלקלת את השורה ומסרבת לגבולות. ישי בלנק על קובץ המסות והמאמרים "משפטים על אהבה", שמקרב ברגישות בין שני התחומים.

מאת: ישי בלנק

על אהבתנו לילדינו כתבה דליה רביקוביץ', בשירה "האהבה האמיתית אינה כפי שהיא נראית", את השורות הבלתי-נשכחות הבאות: "לפעמים אנחנו אוהבים את ילדינו/ ולרב גם זה במידה מצמצמת/ כמו שעץ הדר אוהב את התפוז/ ומעבר לזה שורת אי הבנות/ האוכלים בכל פה באהבה האמיתית". ובאמת, לא רק שהאהבה – אפילו אהבתנו האמיתית לילדינו, קל וחומר לאחרים – מצומצמת מלכתחילה, אלא שהיא גם נתונה לכרסום מתמיד בגלל אי-הבנות, מריבות, זוטות. אל מול התפיסה של האהבה כאינסופית, בלתי-מתכלה וחורגת מסדר היומיום אל עבר הנשגב, מציבה רביקוביץ' את האנושיות העמוקה שלה: התכלות, כרסום, קטנוניות ואפילו שנאה (בעיקר עצמית שהרי, כפי שמגלה רביקוביץ' בשורת הסיום, "אך לפני חודשים מעטים/ נתקף גופנו כמיהה חזקה/ להשליך את עצמו בדחיפות מן הגג").

הקובץ "משפטים על אהבה" הוא הרהור מתמשך על אופניה השונים של האהבה, על הנשגב שבה, על קוצר ידה, ואולי יותר מכל על כך שגם היא מצייתת למושגי הבסיס של הכלכלה האנושית: מחסור ועודף. היבטים אלה של האהבה מוארים על ידי בחירתן של העורכות להפגיש בין אהבה למשפט, לדבר על אהבה באופן משפטי ולעסוק במשפט דרך הפריזמה של אהבה.

לכאורה אין רחוקים יותר משני תחומים אלה: המשפט כולו כללים, קטגוריות ברורות, והוא קר ומדויק, ואילו האהבה בוערת, מערפלת ומעורפלת, מקלקלת את השורה ומסרבת לגבולות. האהבה מבינה ואילו המשפט שופט; המשפט כולו מדובר ואילו על האהבה יש לשתוק (כפי שמציין יונתן יובל במסתו המעניינת על הסרט "האלמנה מסנט פייר"). ניתן היה לקבץ קובץ שידגיש את הפערים בין שני סוגי השיח – שיח האוהבים ושיח המשפטנים – ויציג תמונת עולם השומרת על דיכוטומיה פשטנית זו. גדולתו של הקובץ היא דווקא בפירוק העמוק שהוא עורך לאופוזיציה האמורה, ובתחכום הרב והרגיש שבו הוא מטפל בכל אחד מהמושגים הללו.

רבים מן המאמרים משרטטים נאמנה את הריקוד המהוסס והדיאלקטי בין אהבה וחוק, ומצביעים על המקומות שבהם קורסים הניצים זה לתוך זה, מתמזגים זה בזה אך גם שומרים על איבתם. העושר והמורכבות מושגים לא רק על ידי התוכן אלא גם על ידי הבחירות הסגנוניות של הכותבות השונות: מאמרים ומסות, כתיבה אקדמית, כתיבה ספרותית וכתיבה אישית, ראיונות ותרגומים. בנוסף, המאמרים חוצים גבולות דיסציפלינריים, ולא רק משום שחלק משמעותי מהכותבים (אייל גרוס, מיכל אלברשטיין, יובל מרין, עופר גרוסקופף וסלה חלבי, יופי תירוש וצבי טריגר) הם משפטנים הכותבים על "משפט ו…", כלומר מנתחים התפתחויות וכללים משפטיים תוך שימוש בכלים ספרותיים, היסטוריים, כלכליים, סוציולוגיים ועוד.

חציית הגבולות הדיסציפלינריים מושגת גם על ידי נוכחותן של כותבות רבות שאינן משפטניות ושמבטן על המשפט הוא חיצוני (מיכל בן-נפתלי, שי פרוגל, עופר דרורי, אסא כשר ושרון אס). לעושר זה תורמים גם מאמרים שונים המתייחסים ליצירות ספרות שבהן נוכח המשפט (למשל, מאמרם של יערה אלון ונעם וינר על המלך ליר, ומאמרם של צחי זמיר וג'ניפר שקבטור על האונס של לוקרציה). מטבעם של דברים, בביקורת קצרה זו לא אוכל לעשות צדק למגוון המאמרים העצום ואדון רק במעט מהם.

הקובץ מאדיר את האהבה ומפשיט אותה מהקונקרטיות שלה, אך גם פורט אותה לפרוטות. כך, מצד אחד ניתן למצוא מסות וראיונות כמו מסתה הפואטית – שניתן לקרוא אותה יותר כליריקה מתמשכת מאשר כפרוזה – של שרון אס והראיון של מיכל בן-נפתלי עם ז'אק דרידה, שבהם היחס לאהבה הוא כמעט אל-זמני והאהבה היא מושג רחב, שדרך בירורו נדונים עניינים כמו גורלה של האנושות, מאבקי הדתות, גיהנום וגאולה; ומצד שני, מאמרים כמו מאמרם המצוין של עופר גרוסקופף וסלה חלבי, שבו נטווים הפרטים הקטנים של אהבות ספציפיות, של שברון-לב קונקרטי ושל פיתויים ממשיים לסיפור רחב על שינוי משפטי ושינוי חברתי גם יחד.

כאמור, מיקוד הקובץ במשפטים על אהבה מאפשר מבט רענן על הרגש הערטילאי הזה. שהרי "אהבה", כמו אלוהים (והשטן), מצויה בפרטים; וגם האהבה הרומנטית, כפי שמדגים מאמרו המלומד והמקיף של יובל מרין ("על התמורות בקשר בין אהבה לנישואין"), היא קונסטרוקט היסטורי בעל ממדים מקומיים וזמניים גם יחד. יותר מכך, האהבה – וזו תרומתו החשובה ביותר של הקובץ – מוגדרת, משתנה, מתאפשרת ונחווית גם דרך כללים ומוסדות משפטיים. רעיון זה הוא נגזר של תובנה יסודית של לימודי המשפט הביקורתיים והתרבותיים: כללים משפטיים אינם רק ביטוי להחלטות פוליטיות; הם אינם גילום פשוט של ערכים מוסריים תרבותיים בחוק; הם אינם שיקוף גרידא של מושגים ושל החלטות הנקבעות בשדות התרבות, הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. חשיבותם של הכללים המשפטיים ושל המושגים המשפטיים נובעת גם מכך שהם מעצבים באופן עמוק את הסובייקטים האנושיים, והם גם משפיעים על החלטות ובחירות של בני האדם.

הרעיון שהמשפט אינו רק משקף הלכי רוח חברתיים, פשרות פוליטיות או עקרונות מוסריים, אלא גם מעצב את הפרטים ואת החברה ומשפיע על האופן שבו פרטים וקהילות מבינים את עצמם ומתנהגים, הוא אבן יסוד במחקר המשפטי העכשווי. בדומה לטענתו של לודוויג ויטגנשטיין בדבר היעדרה של שפה פרטית שאינה כבר חלק מהשפה הפומבית-כללית, כך גם רגשותיהם של הפרטים אינם יכולים להיות מובנים – לא לעצמם ולא לחבריהם – בלא התחביר החברתי-הכללי שהמשפט הוא חלק אינטגרלי ממנו. כך גם באשר לרגשות עילאיים, אינטימיים ופרטיים-לכאורה כמו אהבה ותשוקה: אפילו אלה אינם יכולים לחמוק מהפומביות של החוק, ומחלחולו העמוק לנימי ה
רט ולמוסדות החברתיים. ציוויים חוקיים שונים (איסורים והיתרים גם יחד) הם לעתים מקור לעונג עז המגיע מהפרתם; לעתים הם מייצרים ציות רגשי המחולל אהבה בגופים, ולעתים הם חלק מאופייה הפרדוקסלי של האהבה, שבה משחקים בערבובייה רגשות ופרקטיקות כמו ציות עיוור, כנות מוחלטת, שקרים איומים (כדי "לא להכאיב"), שמירת סודות ועוד.

אין כמו התעסקות בפרטים הקטנים של החוק כדי להראות עד כמה האהבה היא צרור של תכונות ושל מעשים שאינם בהכרח ספונטניים כי אם מטופחים ומתומרצים ולעתים אף נאכפים בכוח. עד כמה, באמת, כפופה האהבה לכללים המשפטיים המסדירים יחסי אהבה ועד כמה היא מנותקת מהם? בנימין שמואלי עוסק בשאלה מורכבת זו במאמרו על פיצויים נזיקיים שפוסקים בתי-משפט לילדים שהוזנחו רגשית על ידי הוריהם ("ציווי משפטי על אהבת הורה לילדו"). האם ניתן לצוות לאהוב והאם ראוי לעשות כן? והאם הציווי המשפטי לאהוב – או לפחות לדמות אהבה על ידי מתן תשומת לב רגשית – עלול לחבל באהבה הספונטנית הצומחת בין ילדים להוריהם או אולי דווקא לטפח אותה? חששות אלה, המנחים בתי משפט בבואם לעסוק בסוגיות הללו מדגימים באופן הטוב ביותר את נזילות המושג, את תכניו המשתנים ואת האופן שבו המשפט מבנה אותו.

שמואלי מראה, למשל, כיצד השתנו הדוקטרינות המשפטיות בדבר ענישה גופנית של ילדים בידי הוריהם לאורך זמן, והאופן שבו שינוי משפטי זה שיקף ועיצב את האופן שבו אנו מבינים אהבת הורים לילדיהם. גם יכולתם של ילדים לתבוע את הוריהם על "הזנחה" היא חדשה, ומצביעה על שינוי שמהותו היא עיצוב מחדש של מהות הקשר והאהבה של הורים לילדיהם. ניתן כמובן לומר כי האהבה נותרה כשהיתה ורק ביטויה השתנה, אך דומה ששקיעת הפטרנליזם ההורי ועליית יחסי החברות בין הורים לילדיהם הן שינוי מהותי בעצם האהבה. השינויים בכללים המשפטיים מלווים שינוי עומק זה ואף תורמים לו.

חשיבותו של המשפט להבניה החברתית של האהבה היא גם המקור לתביעה שמפנים חלק מהכותבים לעבר המשפט, במטרה שזה יחולל שינוי בדפוסי האהבה הקיימים. בשיחה מרתקת ("להעז ולהביט באל האהבה") בין צבי טריגר לחוקרת הפמיניסטית הידועה קרול גיליגן, מבקרת גיליגן את פרדיגמת האהבה הרווחת כיום, שהיא מכנה אהבה אדיפלית לפי שהיא מעוצבת בדמותו של המיתוס של אדיפוס ומהותה היא של רצח-אב, טראומה וטרגיות, ולבסוף כינון מחודש של דמות אב. במקומו היא מציעה להציב את המיתוס הנגדי של פסיכה וקופידון, שבו מוצאת גיליגן נישואים המבוססים על שוויון ועונג. גיליגן מנסה ליצור זהות בין אהבה שוויונית לא-אדיפלית לשיטת המשטר הדמוקרטית ("דמוקרטיה היא מערכת פוליטית שנשענת על אותו בסיס פסיכולוגי כמו האהבה, כלומר היא לא עובדת אלא אם לכל משתתף בה יש כוח"), ובכך לתמוך גם ברעיונות משפטיים המעודדים ותומכים בדמוקרטיה כדרך לשנות אף את מיתוס האהבה הרווח כיום והמשפיע – באופן שלילי לדעת גיליגן – על היחסים בין המינים והחברה בכללותה. חבל שגיליגן וטריגר אינם מספקים דוגמאות קונקרטיות יותר למהות השינוי שיתחולל בכללים משפטיים אם באמת נאמץ את המיתוס של פסיכה.

במאמרו המצוין על חן אלקובי ("התחזות כאדם אחר"), טרנסקסואל שנאשם באינוס ובהשגת דבר-מה במרמה מפני שלא גילה לכאורה לבנות זוגו את עובדת היותו נקבה מבחינה ביולוגית, מדגים אייל גרוס את האופן שבו כללים משפטיים משקפים ומעצבים את השקפותינו לגבי מין, מגדר, תשוקה והסכמה. העובדה שהמשפט דורש באופן סלקטיבי מבני אדם לחשוף פרטים על זהותם "האמיתית" – שנולדו כגברים או כנשים, למשל – מראה כי המשפט משתתף גם באופן שבו אנו תופסים זהויות מסוימות כטבעיות ואחרות כמלאכותיות, וכן מכונן פרטי מידע מסוימים כרלוונטיים, ואחרים כלא-רלוונטיים, עבור התשוקה שלנו.

הפוליפוניה וריבוי המאמרים בקובץ – הכולל 21 מאמרים מקובצים בחמישה שערים על פני 764 עמודים – הם מקור לחוזק אך גם לחולשה מסוימת שלו. שכן חלק מהמאמרים אינם עוסקים באהבה ואינם עושים מאמץ לדון בה או לקשר עצמם אליה, אלא דנים במושגים קשורים וסמוכים כגון תשוקה, נישואין או "יחסים" בכלל. דומני שהקובץ היה יוצא נשכר לו קיימו המאמרים זיקה הדוקה יותר לתמה שלו ואילו ניסו לשוחח זה עם זה, גם אם על דרך של מחלוקת או שאיבה ממקורות תיאורטיים קרובים יותר. עם זאת, במרבית המקרים ריבוי-הקולות הוא מרתק ומותיר את הקורא עם מידע רב, שאלות רבות ותהיות נורמטיביות לגבי מהותה של האהבה ומה ראוי שזו תהיה, במיוחד ביחס למשפט.

אורית קמיר, למשל, יוצאת כפי הנראה מנקודת מוצא (בדומה לגיליגן) שלפיה ראוי שאהבה תהיה תמיד נעימה לשני הצדדים, הסכמית ומכבדת. מכאן גם הצעותיה הנורמטיביות לגבי חיזורים בלתי-רצויים ומופעים לא-ראויים של רגשות אהבה ותשוקה ("אהבה עזה כמוות או הטרדה מאיימת?"). אף שאין מאמר המבקר תפיסה זו באופן ישיר, ז'אק דרידה מחמש את הקורא בהבנה אלטרנטיבית של האהבה ובסירוב להפרידה באופן חד מרגש השנאה ומפרקטיקות של הדרה, נטישה ושליטה כפי שמראה הדוגמה של אברהם: אברהם שונא את יצחק "לא משנאה, כמובן, אלא מאהבה" (עמ' 33), וכפי שהמציאות מוכיחה בעוד מקרים רבים. כל אהבה, אומר דרידה, היא גם בחירה שלא לאהוב אחרים, היא נטישה והפקרה של אחים אחרים, ראויים לא פחות לאהבה, והיא גם שליטה.

ראוי היה שתיכתב מסה ביקורתית נפרדת הן על תרגומה של מיכל בן-נפתלי של קטעים נבחרים מספרו של דרידה "מתת המוות", והן על השיחה שערכה עמו זמן לא רב לפני מותו ("המלנכוליה של האהבה"). יש להודות ל
בן-נפתלי על תרגומה המבריק, המדויק והקולח, בלוויית הערותיה המאירות, שמשכיח את הקושי האדיר בקריאתו של דרידה בכל שפה, והופך את חוויית קריאתו למרגשת לכל אוהב שפה. מאמר זה, כמו הקובץ בכללותו, מעמיקים את הדיון המושגי ומבהירים עד כמה נואלים הניסיונות לכפות על "האהבה" מובן אחד, שיביא מזור לכל בעיות החברה והפרט.

 

המאמר מתפרסם היום ב"הארץ, ספרים".

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: