האם ידועים בציבור בכלל רוצים להיחשב לנשואים?

זוהי רשימת ביקורת שלי שהתפרסמה במוסף "ספרים" של עיתון הארץ ב-21.9.2005 על ספרו של

שחר ליפשיץ, "הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה" (

הוצאת אוניברסיטת חיפה והוצאת נבו, 473 עמ', 600 שקלים)

בשנת 1965 הופיע קונטרס של כ-70 עמודים בהוצאת מחלקת ההסברה של המפד"ל, שכותרתו "הידועה בציבור". בקונטרס נכללו שישה מאמרים מאת רבנים ומשפטנים, ומטרתו היתה, כפי שהעידה כותרת אחד המאמרים, להושיב את "הידועה בציבור על ספסל הנאשמים". המבוא לקונטרס הבטיח כי המאמרים בחוברת ידונו ב"פרשת 'האשה הידועה בציבור' והסתננותה למערכת החקיקה בישראל", והתייחסו אל הידועה בציבור כאל "נגע" ה"מתפשט ומסתעף" ומסכן את "שלמות האומה, יציבות התא המשפחתי וחינוך הדור הצעיר בישראל".
 
הרבה השתנה מאז באופן שבו דנים בסוגיית הידועים בציבור. אם בתחילה דנו כותבים חילונים ודתיים, תומכים ומתנגדים, ב"ידועה בציבור כאשתו" או פשוט ב"ידועה בציבור", הרי שכיום מדברים על ה"ידועים בציבור". הידועה בציבור כמעין לילית המחריבה משפחות ומסכנת את העם היהודי כבר איננה מוקד הדיון (והפניקה המוסרית), וההנחה היא שכשם שהאשה היא הידועה בציבור כאשתו של הגבר שעמו היא חיה, כך גם הגבר הוא הידוע בציבור כבעלה של חברתו לחיים.
 
אולם האם השינוי המילולי הביא עמו גם שינוי תפיסתי? נהוג לראות במוסד הידועים בציבור הישראלי מן המתקדמים (או המושחתים, תלוי בטוען) מסוגו בעולם. באף מדינה מערבית, על פי טענה זו, לא מוענקות זכויות רבות כל כך לבני זוג החיים יחד בלא שיהיו נשואים. תלי-תלים של מלים על מידת ה"קדמה" או ה"מתירנות" נכתבו במרוצת העשורים בידי מומחים בתחום, שופטים, עורכי דין ואנשי אקדמיה כאחד.
 
בניגוד לטענה המקובלת זה כמה שנים בדבר הליברליות של מוסד הידועים בציבור, טוען ד"ר שחר ליפשיץ מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, במאמרים שפירסם בכתבי עת שונים, כי הכיוון שבו התפתח מוסד הידועים בציבור הישראלי הוא דווקא שמרני. זאת, משום שהשוואת זכויותיהם וחובותיהם של בני זוג לא-נשואים לנשואים מספחת אותם, הלכה למעשה, לקבוצת הנשואים בחברה, וזהו לאו דווקא רצונם. בספרו הנוכחי הוא מספק ניתוח שיטתי ומקיף של טענותיו.

גבר ואשה עשויים לבחור לחיות יחדיו בלא להינשא זה לזה משלל סיבות, טוען ליפשיץ, החל בהיעדר אפשרות חוקית להינשא, למשל בשל היותם בני דתות שונות או כהן וגרושה, דרך רצונם לגור יחד כתקופת מבחן לפני שהם נישאים, וכלה בהתנגדות אידיאולוגית למוסד הנישואין בכלל ולמה שקרוי "כפייה דתית" בפרט. ואולם, למרות שישנן סיבות שונות לחיים יחד כידועים בציבור, טוען ליפשיץ, יחסו של המשפט הישראלי אליהם הוא אחיד ונוקשה. ליפשיץ מגדיר זאת כ"נשואים בעל כורחם", כלומר, למרות שבמקרים רבים הידועים בציבור חיים כך מתוך כוונה מודעת שלא להינשא, החלת מערכת הזכויות והחובות החלה על נשואים גם עליהם הופכת אותם לנשואים דה פקטו. דיני המזונות, הירושה, חלוקת הרכוש המשותף במקרה של פרידה, כל אלה נכפים על הידועים בציבור, לדעתו של ליפשיץ, למרות שחלקם, לפחות, כלל לא התכוונו להיכנס לקשר מחייב הדומה בהיקפו ובעוצמתו לקשר הנישואין.

החידוש העיקרי והחשוב בספר הוא הרחבת הפרספקטיבה והמבט התיאורטי וההשוואתי, והפניה לשיטות משפט זרות ולפתרונות שהן נקטו בשאלת הידועים בציבור. ליפשיץ מעגן את ביקורתו על האופן שבו התעצב מוסד הידועים בציבור עם השנים במחקרים סוציולוגיים אמפיריים העוסקים בהעדפות בני הזוג, ובדיונים תיאורטיים של כותבות וכותבים (אמריקאים ברובם), עבודה שכמעט שלא נעשתה בעשורים הראשונים של הכתיבה על דיני המשפחה הישראליים. בכך הוא הולך במידה רבה בדרכה של ד"ר רות הלפרין-קדרי, גם היא מומחית לדיני משפחה מאוניברסיטת בר-אילן, המשלבת במחקריה לימוד של התרבות הכללית ויחסי הגומלין בינה לבין המשפט.

בחינת ההסדרים המשפטיים לאור הכוונות הקונקרטיות של בני האדם והתפיסות התרבותיות שלהם רלבנטית במיוחד בכל הנוגע לידועים בציבור. מוסד זה הרי צמח "מלמטה": בגלל המונופול הדתי על הנישואים במדינת ישראל נאלצו בתי המשפט, ולאחר מכן החוק, להתמודד עם מציאות של זוגות החיים יחד ללא נישואים (בעיקר כשזוגות אלה נפרדו והתעוררו שאלות של חלוקת רכוש משותף, החזקת ילדים וכיוצא באלה עניינים הכרוכים בפירוק משפחה), ולהגיב לה. הפנייה לתפיסה התרבותית של חיים יחד ללא נישואים היא אם כן בעלת חשיבות מכרעת, משום שאם המשפט בחר להכיר באורח חיים זה, יש לבדוק האם אין בהכרה המשפטית משום סיכול כוונותיהם של הידועים בציבור.

הביקורת של ליפשיץ והמבט ההשוואתי מאירים עיניים. עם זאת, מבנהו המפותל של הספר ורוחב היריעה הם לעתים בעוכריו. הספר מחולק לפרקים הטוענים דבר והיפוכו. פרק אחד מוקדש לביקורת על המצב הקיים מנקודת מבט מסוימת, והפרק שאחריו, לביקורת הביקורת. כך, דיון בסוגיית זכויות הירושה של ידועים בציבור מופיע באופן קטוע בכמה מפרקיהספר, וכמעט בלתי-אפשרי להתחקות באופן מעמיק אחר מהלך הטיעון של הכותב.

למרות נקודות התורפה שצוינו מדובר בחיבור חשוב ומקיף, המסיט את נקודת המבט מהדיון (המצומצם והמשתק כל סיכוי לרפורמה) בשאלות מקומיות של דת ומדינה אל הפנים האזרחיים של דיני הזוגיות הישראליים והפערים שהולכים וגדלים בין האופן שבו הציבור רואה את המוסד לאופן שבו המשפט מסדיר אותו. קהל היעד של הספר הוא, למרבה הצער, הקהילה המשפטית בלבד. הדבר ניכר הן בסגנון הכתיבה הטכני, הנגיש בעיקר למי שמצויים בעגה המשפטית, הן בעומס הרב של המובאות (ברוב עמודי הספר האזור המוקדש להערות שוליים גדול באופן ניכר מהאזור המוקדש לטקסט העיקרי), וכמובן גם במחיר. בחירות אלה של הכותב ושל המוציאים לאור גורעות מיכולתו לתרום לשינוי בשיח הציבורי בתחום החשוב שבו הוא עוסק.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: