מיתוס ההפרטה והקשר בינו לבין התפוררות הדמוקרטיה

מהות הדמוקרטיה היא יכולתו של הציבור להשפיע על פעולות הממשל באמצעות זכות הבחירה שלו; אבל מרגע שהממשל מוכר חלקים מפעילותו לגופים פרטיים הוא גוזל מעצמו, ולכן גם מהציבור, את היכולת להשפיע ותורם להתפוררות הרעיון הדמוקרטי. צבי טריגר על "ההפרטה כהצברה", ספרו של המשפטן איל פלג, שמנסה להפקיע את הדיון ברעיון ההפרטה מידיהם הלא כל כך נאמנות של הכלכלנים

על ספרו של איל פלג, "ההפרטה כהצברה", הוצאת רמות (אוניברסיטת תל אביב), 241 עמ', 89 שקלים. הרשימה מתפרסמת היום במוסף "ספרים" של "הארץ".

אי-שם, באזור המוסכים בדרום תל-אביב, ישנה סככה גדולה ובצדה שלט ענק ובוהק שעליו כתוב בגופן אופנתי: "שטיפנית – חדש מאמריקה! רחיצת מכוניות ידנית!".

אני לא יודע אם זהו באמת הטרנד האחרון בתחום רחיצת המכוניות בארה"ב – בחמש השנים שהתגוררתי שם לא היתה בבעלותי מכונית וממילא הייתי אדיש לסוגיית האופנות בתחום ניקיון הרכב – אבל אחרי קריאת ספרו של איל פלג נשמעת לי פתאום החזרה הזאת למקורות מאוד הגיונית.

אופנת ההפרטה, בסך הכל בת עשרים, פסחה, כך טוען פלג בספרו, על אנשי המשפט, והופקדה (אולי אפילו הופקרה) בידיהם – הלא כל כך נאמנות, כך מתברר – של אנשי כלכלה. מטרתו של ספר זה היא לבקוע סדק בחומת הבלעדיות שקנה לעצמו השיח הכלכלי על סוגיית ההפרטה.

הבעיה, טוען פלג, מתחילה כבר בשלב המקדמי, בשפה: כל כך צעירה המלה "הפרטה" וכל כך צעיר הרעיון שהיא מגלמת, עד שכמעט שאין בנמצא הגדרות מילוניות שלה. פלג מראה עד כמה ההגדרות המילוניות המעטות של המלה מוטות ועד כמה הן רוויות באידיאולוגיה: רוב ההגדרות המילוניות מדגישות את הממד של הפיכת רכוש ציבורי לפרטי באמצעות מכירתו לחברות או לאנשים פרטיים, אך הן מתעלמות לחלוטין מהמשמעות הציבורית של ההפרטה, ומההשלכות של מכירת שירותים ציבוריים לגופים מסחריים פרטיים. ההגדרות הללו מתעלמות משאלת "היום שאחרי", ומהעובדה שההפרטה אינה פעולה של מכירת סחורה במובנה היומיומי, אלא פעולה מתמשכת בעלת השלכות מתמשכות על חיי כולנו.

זוהי הגדרה המתיישבת עם האידיאולוגיה הניאו-ליברלית (שהחליפה את ההגמוניה של מפלגת העבודה), אשר שמה לה למטרה לצמצם את מעורבות המדינה ואת פעילותה למינימום האפשרי. בהתאם לאידיאולוגיה זו, השיח הציבורי והאקדמי המקובלים מתמקדים בשאלות של יעילות, או, אם להיות ישירים יותר, ב"שורה התחתונה". השיח האקדמי-המשפטי בנושא זה, טוען פלג, הוא דל ומוגבל. הוא סבור שבידי המשפטנים נמצא המפתח להתערבות אפקטיבית במגמת ההפרטה הכוללת, שלדעתו מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית.

פלג מציג סדרה של שאלות נוקבות, המעלות מחשבות קודרות בדבר עתיד הדמוקרטיה הישראלית. ראשית, הוא מציין, הפקדת ההפרטה בידי משרד האוצר נגועה בניגוד אינטרסים חריף. האוצר מעוניין למכור חברות ממשלתיות כמקור הכנסה למדינה, ולאו דווקא כדי להיטיב את השירות לציבור (נימוק המועלה לעתים תכופות כתומך באידיאולוגיית ההפרטה); שנית, איך מגדירים יעילות? האם מדובר ביעילות מנקודת מבטו של האזרח המקבל את השירות, או מנקודת מבטם של בעלי המניות? ושלישית, מדוע איננו למדים מכישלונותיהן הרבים כל כך של הפרטות בבריטניה ובארה"ב, נושאות הדגל בתחום הזה? האם חובה לייבא כל אופנה באשר היא, גם כאשר היא כושלת ומסוכנת, רק משום שמדובר ב"תוצרת חוץ"? מתי מתפוגגת הילת היוקרה והאיכות שנקשרת באופן אוטומטי לכל מה שאינו מיוצר בארץ?

רשימת הכישלונות הבריטיים והאמריקאיים, לפי פלג, ארוכה ומדכאת: הפרטת ביטוח הבריאות לקשישים, מוגבלים ומעוטי הכנסה, "תוכנית ויסקונסין", הפרטת משק המים והתחבורה הציבורית והפרטת הכליאה – כמה מאלה כבר הגיעו לכאן. כל תוכנית לוקה בניגודי אינטרסים ובפגמים זועקים לשמים, אבל, כמו בשיר של חווה אלברשטיין, אנחנו מתעקשים לטעות בעצמנו, להיכנס לאוהל המסתורי ולקבל בעצמנו את הסטירה מהבריון שיושב בפנים.

ואולי לא מדובר באימוץ אוטומטי ועיוור של אופנות רק משום שנוצרו בחו"ל, אלא במשהו עמוק יותר? בהקשר הזה כותב פלג: "הדוגמה המובהקת של הפרטות מאכזבות בתחום מערכות הרווחה היא זו האמריקאית. דוגמה זו צריכה לעמוד כתמרור אזהרה בפני הפרטות רווחה מתוכננות בישראל. למרבית הצער, מתברר כי בישראל חוזרים גם בתחומים הללו על טעויות אשר נעשו במדינות אחרות. חזרה על טעות במקרה אחד יכולה להעיד על עבודה רשלנית. אימוץ תוכניות הפרטה בעייתיות כהרגל מעיד על היסוד האידיאולוגי שבהפרטה" (עמ' 33).

הספר מונה בפירוט מאיר עיניים את האכזבה הכלל-עולמית משיטת ההפרטות, החל בגל ההפרטות הראשונות של ה-utilities (הפרטת משק המים, שירותי תחבורה, אספקת חשמל ושירותי טלפוניה) וכלה ב"גל השני" של ההפרטות (הסוחף את ישראל כעת) – הפרטת שירותי הרווחה, הבריאות, החינוך והכליאה. שני התהליכים הללו הביאו לפגיעות קשות בזכויות אדם וברמת השירות לציבור. ידועה לשמצה במיוחד הפרטת מערכת הרכבות הבריטית, אשר הביאה להידרדרות רמת השירות ולעלייה משמעותית במחירים, ומעל לכל – לבעיות בטיחותיות חמורות שגרמו אסונות כבדים.

זוהי הבעיה העיקרית: בתאגיד המסחרי האחריותיות, ה-accountability, היא כלפי בעלי המניות. אבל מה בנוגע ל-accountability כלפי הציבור? מי נותן לנו דין וחשבון על פגיעות אלה? ההפרטה, אם כן, לפחות כפי שהיא מיושמת כעת, לוקה בניגוד אינטרסים מובהק: השורה התחתונה במאזן החברה לא תמיד מתיישבת עם טובת הציבור, ולעתים אף עומדת בסתירה מוחלטת לה. התובנות הללו, הידועות לאבירי ההפרטה הישראלים זה מכבר, מצביעות על כך שטובת הציבור כנראה אינה בראש מעייניהם, למרות הצהרותיהם.

פלג, חשוב להדגיש, לא שולל את עצם ההפרטה, אלא את האידיאולוגיה של ההפרטה כפי שהיא מיושמת בישראל. הוא סבור שיש דרך להפריט שירותים ציבוריים מסוימים, ויחד עם זאת לשמור על הדמוקרטיה ולגונן עליה מפני האוליגרכים. אפשר להפריט שירותים מבלי להביא לפירוק המדינה מנכסיה והעברתם "לבעלות בניה ובנותיה הבכירים של ההגמוניה" (עמ' 43), אלא מתוך המשך מחויבות לכלל הציבור ולא רק ל
אליטת ההון.

את ההפרטה החיובית, המגוננת על הדמוקרטיה, מכנה פלג "הצברה", מלשון "ציבור". כאן נכנס לתמונה המשפט. לדעת פלג, המשפט מסוגל לרסן במידת-מה את אובססיית "השורה התחתונה" של הכלכלנים: במקום אינטרס אחד, זה של בעלי המניות, יש לראות את ההפרטה כמשרתת כמה אינטרסים, והחשוב שבהם הוא האינטרס הציבורי. ההצברה משמעותה הכרה בגופים המופרטים כגופים דו-מהותיים, כלומר גופים אשר אינם ממשלתיים אך גם אינם פרטיים לגמרי.

כך, הגופים המופרטים לא יוכלו לנהוג כמעין שלטון פרטי (אפשרות מפחידה במיוחד בהקשר של שירותי כליאה, אך גם כשמדובר בתוכניות השמה בעבודה דוגמת "תוכנית ויסקונסין", או בהפרטת הטלוויזיה שגם בה זכורים מקרים של ניסיונות צנזורה משיקולים מסחריים), משום שהם יהיו כפופים בראש ובראשונה למשפט החוקתי והמינהלי הישראליים ולא לריצוי שאיפותיהם הכספיות של בעלי המניות.

את ההצברה, טוען פלג, יש לבצע מראש: עליה להיות מעוגנת בחקיקה של הכנסת וכלולה בין סעיפי חוזי ההפרטה הנכרתים בין המדינה לתאגידים הרוכשים. רק כך ניתן יהיה למנוע את המשך התפוררותה של מדינת הרווחה הישראלית ושל הדמוקרטיה הישראלית.

מביקורתו של פלג על אופנת ההפרטה משתמעת מסקנה מרתקת בדבר הקשר בין מדינת הרווחה לדמוקרטיה: התפוררותה של הראשונה מבשרת את התפוררות האחרונה. משום כך, "דת ההפרטה" היא אנטי-דמוקרטית במובן העמוק ביותר: היא חותרת תחת הרעיון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה – הרעיון שלפיו הציבור יכול להשפיע על הממשל באמצעות זכות הבחירה שלו. מרגע שהממשל מכר חלקים ממנו לגופים פרטיים הוא הפקיע מעצמו, ולכן גם מן הציבור, את יכולתו להשפיע; והפקיד את השלטון, או לפחות נתחים משמעותיים ממנו, בידי ה"כוהנים" שעומדים בראש התאגידים. כוהנים אלה מסורים לקיום מצווה אחת ויחידה: מצוות השורה התחתונה.

בינתיים, המשק הישראלי עובד במרץ רב את אדוני ההפרטה. גם בית המשפט העליון מסרב עדיין להכיר בקשר בין דמוקרטיה ורווחה. כך למשל, לפני שבועות אחדים סירב בג"ץ לקבוע כי הקיצוץ בקצבאות הבטחת-הכנסה הינו בלתי חוקתי, אם כי ניכרת בפסק דינם של שופטי הרוב הססנות ופתיחות שלא ניכרה ברבים מפסקי הדין שעסקו בשאלות דומות בעבר, ואשר נסקרים בספרו של פלג. יש לקוות שזו תחילתה של מגמה הפוכה המסמנת את התגייסותו של בית המשפט להגן על מדינת הרווחה בעתיד.

מבלי לפגום בעומק הניתוח והמחקר, פלג העמיד טקסט מרתק, קולח ונגיש גם למי שאינם משפטנים. הקריאה בספר לוותה בתחושת הקלה וסערת רגשות, הדומה בוודאי לתחושתו של מי שנכנס לראשונה לקבוצת-תמיכה ומגלה שהוא אינו היחיד בעולם שחושב כך, שהיה מי שחשב כך קודם ואף ניסח זאת טוב ממנו. עולה ממנו תחושת דחיפות מוצדקת. הוא צריך להפוך לקריאת חובה לכל קובעי המדיניות בהווה ובעתיד, למשפטנים ובעיקר לכלכלנים, וכמובן למי שעוסקים בהפרטה במנגנון הממשלתי ולכל מי שמתעניינים בתחום. יש בו כדי להעשיר את השיח הציבורי שהתעורר על רקע הבחירות המתקרבות בשאלת דמותה החברתית והכלכלית של מדינת ישראל, ולהשפיע עליו בכיוונים הרצויים.

אופנות חוזרות במחזור של כמה עשורים. גם אופנות מזעזעות, כמו אופנת שנות ה-80, ולא נותר אלא להביע על כך צער עמוק. אולם חזרתו של הליברליזם הקלאסי – המעלה על נס את הקיום האטומיסטי, המבודד והאנוכיי של הפרט (זה שבמסגרתו עומד לכולנו "חופש הבחירה" לעבוד 150 שעות בשבוע תמורת שכר-רעב או להיות חסרי-בית, או גם וגם) במסווה משוכלל ומתוחכם של מה שקרוי היום "ניאו-ליברליזם" – אינה סתם מפגע אסתטי; היא מסכנת את הדמוקרטיה, ולכן גם את הקיום של כל אחד ואחת מאיתנו. כבר התקדמנו מרחיצת המכוניות הידנית, בצינור או בדלי, אל זו האוטומטית. מדוע לחזור לרחיצה הידנית, אפילו אם היא הטרנד הכי חם היום באמריקה?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרק ק.  On 18 בינואר 2006 at 12:20 pm

    זה מזעזע שממשיכים בארץ בעיסוק האובססיבי להפריט כל דבר שזז כאשר בעולם יש דוגמאות בולטות לכישלון ההפרטה ולנזקים הגדולים שניגרמו לאזרחים כתוצאה מכך. אבל אותם ניאו-ליברלים וניאו-שמרנים עוצמים בחוזקה את העינים ומתעלמים מהקטסטרופות שהתרחשו במזרח אירופה וסין כתוצאה מתהליכי ההפרטה הנרחבים שעברו עליהן בעשרים שנים האחרונות.

    אה רגע, אופסססססססססס

  • עומרון  On 18 בינואר 2006 at 1:22 pm

    קראתי לאחרונה מאמר מעניין שעוסק בבעיות תשתיות החשמל בעולם (כמו אירוע ההאפלה בארה"ב לפני שנתיים). טענת הכותבים (מנהלי תשתיות חשמל בארה"ב) היא כי בעיית התשתיות נובעת מהפער בין הגדרת הצרכים על בסיס של זמינות החשמל לעומת השימוש בתשתיות לרווח כלכלי. לטענתם שימוש בתשתיות חשמל על בסיס של רווח כלכלי עומד בניגוד לצרכי הזמינות של החשמל כיוון שנוצרים תמריצים כלכליים שליליים לתשתית מהימנה (ההסבר כולו ארוך מדי לתגובה).

  • מרק ק.  On 18 בינואר 2006 at 2:29 pm

    חברות פרטיות לא מסוגלות לתחזק תשתית ציבורית. למשל פעם בארץ היתה חברת תקשורת ממשלתית שנקראה בזק. מרגע שהיא הופרטה חלה הרעה ממשית בשירות שמקבל הצרכן, במיוחד בזמן שבו השירות בכלל לא נגיש, למשל כאשר הטלפון מקולקל וצריך לחכות לטכנאי. אין בכלל מה להשוות את המהירות שהיום אנו מקבלים שרות מחברות התקשורת לעומת הימים הטובים לפני שבזק הופרטה.

  • דב ט.  On 19 בינואר 2006 at 2:14 pm

    היא בזבוז עצום של מים. עדיף לרחוץ ידנית בעזרת דלי, ולחסוך 95% מכמות המים לרחיצה.
    בלי כל קשר למה שנעשה באמריקה.

  • דב ט.  On 19 בינואר 2006 at 2:16 pm

    אכן יש בעולם דוגמאות לכשלונות גדולים בהפרטה, שגרמו נזקים אדירים. כאן הוזכרו שניים: ברכבות ובחשמל.

    זה לא אומר שהפרטה זה רע. זה אומר שהפרטה אינה הפתרון האוטומטי שיצליח תמיד.

  • אהרון  On 19 בינואר 2006 at 3:04 pm

    ב"ימים הטובים" שלפני "בזק", הורי המתינו להתקנת טלפון בביתם 10 שנים. אני המתנתי "רק" 6 שנים (בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת) . והבעיה לא היתה טכנולוגית…

  • עלמה  On 23 בינואר 2006 at 2:19 pm

    אמי הקריאה לי אותה בהתרגשות. כנראה שגם היא שייכת לאותה קבוצת תמיכה. תודה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: