עוד על "הר ברוקבק"

"הר ברוקבק", סרטו החדש של אנג לי ("מסיבת נישואין", "על תבונה ורגישות", "סופת קרח", "נמר דרקון" ועוד), המבוסס על נובלה מאת אנני פרו, הוא סרט קשה לצפיה. זה מסוג הסרטים שלופתים חזק בצופה ולא מרפים ממנו/ה ימים רבים לאחר הצפייה. יש משהו באופן המסירה של הסיפור – באיטיות שלו, במחנק, בהיעדר הכמעט מוחלט של דיאלוג (ממשי וסימבולי) ובאטימות הרגשית של הסרט כולו ושל גיבורו הסרט, אֶניס דֶל מאר (הית' לדג'ר) שממש מטלטלים את הצופים.

הסרט מספר סיפור אהבה בן עשרים שנים בין שני נערים בני 19, הנפגשים קיץ אחד בחפשם עבודה, מתאהבים, ונפרדים בסוף הקיץ, עם בואה של סופה חזקה. כל אחד מהם פונה לדרכו – אניס דל מאר, שהיה מאורש לאלמה (מישל וויליאמס הנפלאה), נישא לה, והם מולידים ביחד שתי בנות. ג'ק טוויסט (ג'ייק גילנהול), מי ש"פיתה" את אניס לילה אחד באוהל, על הר ברוקבק, ממשיך בתחביבו (ובמקור ההכנסה הצנוע שלו) כרוכב רודיאו, והוא חיי חיי-עליבות, מופל שוב ושוב מעל גבותיהם של שוורים זועמים. יצר ההרס העצמי של ג'ק עוד יהרוג אותו בהמשך, אבל בינתיים, במגרש הרודיאו, הוא פוגש בלורין, רוכבת רודיאו מסתורית ויפה (אן האתווי), והשניים מתחתנים למורת רוחו של אביה, סוחר טרקטורים אמיד.

ארבע שנים לאחר פרידתם, אניס מקבל גלויה מג'ק, ובה הוא מודיע לו שהוא יגיע בקרוב לביקור בעיירה שבה אניס חי עם משפחתו. הביקור הזה, שנפתח ברגע מקפיא-דם שבו אלמה חוזה בטעות בנשיקה לוהטת בין בעלה ובין ג'ק. אניס מנשק את ג'ק בלהט שאלמה מעולם לא זכתה לו, וזהו אחד הרגעים הקשים בסרט.

מכאן ואילך, חייהם של אניס וג'ק נעים במחזור זמן שונה מזה של האנשים שסביבם: הם חיים מפגישה לפגישה; אחת לכמה חודשים ג'ק, המתגורר כעת בטקסס, נוסע מרחק של 1,200 מיילים לוויומינג, שם גר אניס (ושם גם נמצא הר ברוקבק), ויחד הם יוצאים למסעות ציד ודיג פיקטיביים (זהו האליבי ששניהם מספקים לנשותיהם) בני כמה ימים. אלמה יודעת שמסעות הדיג האלה פיקטיביים, כי אניס, למרות שהתפאר בכמות הדגים שהם תפסו, לא הביא הבייתה אף פעם ולו דג אחד, ותווית המחיר עדיין מוצמדת לחכתו כמו ביום שבו הוא קנה אותה; לורין חושדת בג'ק, ולא מבינה מדוע הוא תמיד נובע אל אניס, ואניס לא מגיע מדי פעם לטקסס.

אניס העצור, המוגבל רגשית, מתפוצץ ועולה על גדותיו מרוב תשוקה לג'ק אבל גם מחוסר אונים. הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו חי עם ג'ק, למרות שג'ק מפציר בו שוב ושוב ששניהם יקנו יחד חווה ויחיו בה. אניס עוד זוכר מילדותו מקרה של לינץ' שנעשה בשני גברים שחיו יחד בחווה.

וכך, הסרט מיטלטל, כמו במשא ומתן עקר שבו התוצאה ידועה מראש, בין התקווה של ג'ק והעקשנות ותחושת האין-מוצא של אניס. הצפייה בו קשה – כאמור, הסרט איטי מאוד, ובאופן ערמומי, צילומי הטבע עוצרי הנשימה יוצרים דווקא תחושה מחניקה, קלסטרופובית, כאילו אין בכל העולם מקום מפלט אחד בטוח שבו האהבה בין השניים יכולה להתקיים באופן יומיומי, ולא בפגישות חטופות, כמה פעמים בשנה.

וכך צפות ועולות השאלות שמנסרות לאורך כל הסרט: מדוע אניס בורח מאינטימיות, מהיחסים היחידים בחייו שהיו כל כך עשירים? מי הרס למי את החיים? האם היה זה ג'ק ש"פיתה" את אניס, או אניס שמסרב להיענות להפצרותיו של ג'ק? ואולי זו החברה הדרומית המאצ'ואיסטית וההומופובית?

תחושת הקלסטרופוביה החזקה שהסרט משרה קשורה כנראה גם להיעדרו של העולם החיצון: אמנם, ג'ק ואניס חיים בדרום ארצות הברית, במקום שבו – עד היום, אגב – נרצחים הומואים בשל נטייתם המינית, לעיתים בלינצ'ים אכזריים בעלי סממנים ריטואליים מובהקים, אבל הפחד מהסביבה הוא לגמרי מופנם. למעט זכרון ילדות קשה של אניס, אין איומים על חייהם של ג'ק ואניס, והסביבה האנושית (להבדיל מהטבע) כמעט שאינה קיימת. הקשיים לחוות אינטימיות ועונג הם בפנים. היעדר האופציות הוא לחלוטין סובייקטיבי, ואין כל קשר בינו לבין המציאות.

הנובלה של אנני פרו (לראיון איתה, הקליקו כאן) אשר עליה מבוסס הסרט היא אפילו עוד יותר קשה. גם שם היובש הענייני של מסירת הסיפור (אשר, כאמור, נשמר בסרט) הופך את הקריאה לחוויה רבת-עוצמה אך גם קשה ומדכאת. אני לא יודע אם כדאי לקרוא אותה לפני שרואים את הסרט או להיפך. ההתרשמות שלי (השטחית והלא מייצגת בעליל) היא, שספרים בינוניים הופכים לסרטים מעולים (עיינו ערך: "השעות") בעוד שספרים מעולים הופכים פעמים רבות לסרטים בינוניים ואפילו רעים. אבל, אינטואיציה זו כשלה במקרה זה: הנובלה "הר ברוקבק", ממש כמו הסרט, נפלאה. כנראה שפשוט צריך במאי בעל רגישות קולנועית ולא פחות מכך – ספרותית כמו אנג לי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • adidi76  On 14 במרץ 2006 at 12:16 pm

    אני מסכימה עם הביקורת שכתבת. כמעט עם כולה. הדבר שלא הסכמתי איתו הוא, שזוהי תשוקת החיים שהורגת את ג'ק. הוא רוצה לחיות את חייו באופן מלא ולגור עם גבר ולנהל חיים מלאים.
    אני יצאתי מהסרט במצב של ריחוף. חיה. אך אז החלה הנחיתה. בכי ארוך מתמשך ומלא יגון על שתי הדמויות הללו, על המציאות שבה הם חיים. הם וגם אנחנו. מציאות קרה, בה יש מקום מועט כל-כך להגשמה, בה המחויבות להגשמה היא חונקת לכשלעצמה.
    תודה על הביקורת המחודדת שכתבת

  • מעדיפה שלא  On 26 במרץ 2006 at 2:07 am

    הלוואי שהייתי יודעת מה "אתם" חווים, מה "אתם" מרגישים? אני קוראת את הביקורת שלך ואני בטוחה שלמעשה אתה מזדהה עם שתי הדמויות.
    כשאני כותבת אתם אני מתכוות לציבור ההומולסבי, הלוואי שהייתי רואה מה שאתם רואים,
    אני פשוט לא הרגשתי כלום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: