מחשבות על "קו העוני"

"קו העוני" הוא קו מפריד, לא מקף ולא קו מחבר. הוא מפריד בין אלה שאמורים לטרוד את שלוותנו ולהסעיר את מצפוננו, ובין אלה שאין צורך לדאוג להם. אלה אשר הכנסתם נמוכה מרמה מסויימת, נחשבים עניים. אלה שהכנסתם גבוהה מן הרמה הזו, מה"קו" – הם לא.

המציאות והשפה שלנו רוויות בהפרדות שונות ומשונות: חומת ההפרדה, המחיצה בבית הכנסת ובכותל, ההפרדה בתחבורה הציבורית ובבתי הספר; היישובים הנפרדים לערבים וליהודים. אבל "קו העוני" לא מפריד בין עניים לעשירים, וגם לא בין עניים לסתם אמידים. הוא מפריד בין עניים לעניים. כאמור, הוא קו ממרק מצפון. ממש כמו שמרגישים אחרי שהשלכנו מטבע אל תוך כובעו ההפוך של חסר בית וכמה מטרים אחר-כך עוד חסר בית או נגן רחוב נקרה על דרכנו. "אנחנו את שלנו עשינו", אנחנו אומרים לעצמנו, וכבר לא משליכים מטבע לכובע ההפוך השני.

יש בזה מידה מסויימת של היגיון. תרמת מאתיים שקלים לאגודה למלחמה בעוני, למשל, או לתנו לחיות לחיות. את/ה לא יכול לתרום עד אין קץ, משום שאין גבול לנזקקות בעולם, ואין טעם לתרום את עצמך לדעת וליהפך בעצמך לנזקק/ת, את/ה אומר לעצמך בחולפך על-פני הכובע או הכוס החד-פעמית הבאים ברחוב. "כן", את/ה מרגיע/ה את עצמך, "אני את שלי כבר תרמתי".

זהו העיקרון שמפעיל את קו העוני: אם באמת נתחם באמצעותו את כל מי שרעב ללחם, את כל מי שאינו מסוגל להתקיים בכבוד, המספרים יהיו הרבה יותר מבהילים (והם מבהילים גם כך). ולכן קו העוני נעצר ב"קו הכובע הראשון" שנקרה על דרכו של הולך הרגל.

אמנם, יטען הטוען, קו העוני, בניגוד ל"קו הכובע", אינו מקרי אלא מחושב. לא מדובר בעני הראשון שנקרה על דרכנו, כמו ב"קו הכובע", אלא בחישוב סטטיסטי מתוחכם. אבל מנגד, שרירותיות המקרה אינה זרה גם לחישוב המתוחכם. כאן זו אינה מקריות הזמן, אלא "מקריות האגורה". אם קו העוני הוא הכנסה חודשית של 1,804 ₪ לנפש, הרי שאם השתכרת 1,805 ₪, מה ההבדל בינך ובין חסר הבית השני בתור?

הפער בין מה שמייצגת המילה "עוני", לבין מה שאומרת לנו המדינה על מיהו "עני" הוא, אם כן, עצום. וכך, קו העוני לא מפריד רק בין עניים לעניים, אלא גם בין שפת-היומיום ושפת-ההגמוניה, שפתה של המדינה. המדינה (כל מדינה, גם הדמוקרטית ביותר, גם זו שנלחמת למען הפצת הדמוקרטיה בעולם), היא מחדשת המילים החשובה ביותר. כמו צה"ל, כמו "מינהל" או "מינהלת", גם "קו העוני" הוא מין ביטוי אורווליאני כזה – מסמן את החריג, את מי שנכנס למתחם שבו הוא "מנוהל" (רשויות הסעד, עובדים סוציאלים, חוקרים של המוסד לביטוח לאומי, וכדומה).

הכוח של הביטוי ושל מה שעומד מאחוריו הוא בשאיפה שלו לייצר מציאות, ולא לייצג אותה: אתה עני, כי אתה מתחת לקו העוני. אתה לא עני, כי אתה מעליו. זו הסיבתיות המגולמת בו, והיא מקור העוצמה של הביטוי הזה על תפיסתנו את "ממדי העוני" במדינה. מה אמור לחשוב על מצבו מי שמרוויח 1,805 ₪? האם הוא ייחשב כפוי טובה, או אף גרוע מזה, "לוזר", אם הוא לא יאמר לעצמו, "איזה בר מזל אני שאני מעל לקו העוני!"? זהו חסר הבית השני שנקרה על דרכנו, ויש מאות אלפים כאלה. ואפילו נורא מזה: הוא עצמו, האיש שלנו שמרוויח 1,805 ₪ בחודש, חסר הבית השני שנקרה על דרכו שלו עצמו, משום שבשקל הנוסף הזה שקיבל הוא איבד את תוקפו המוסרי של עוניו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: