לא תשכחו את קלריס פרשס ג'ונס

על הספר "תלחצי!" מאת ספייר (תירגמה מאנגלית: שרון קרמנר), הוצאת סאגה, 175 עמ', 64 שקלים

כמו בשירו היפה של עמוס לויתן, "הצורך במלה, הצורך בשתיקה", קלריס פרשס ג'ונס, גיבורת הרומן "תלחצי!" מאת המשוררת והפובליציסטית האמריקאית ספייר, מיטלטלת בין תשוקתה לרכוש השכלה לבין האימה מפני המודעות שמביאות עמה ההשכלה, ובעיקר השליטה בשפה. הצורך במלה הוא צורך עמוק וחזק, פרשס יודעת, אבל יש לו גם מחיר: עם המלה באות הידיעה והמודעות, ואצל פרשס ("כולם קוראים לי פרשס… רק בניזונות שאני שונאת במיוחד קוראים לי קלריס") מדובר במודעות למעשי הזוועה שנעשו בה מאז שהיתה פעוטה: אביה אנס אותה והיא אף נכנסה להריון ממנו פעמיים, וילדה את מונגו, תינוקת הסובלת מתסמונת דאון, בהיותה בת 12, ואת עבדול בהיותה בגיל 16; אמה של פרשס מכה אותה ומתעללת בה מינית, והופכת אותה למשרתת בביתה; היא נשארה כיתה כמה פעמים (בין היתר משום שבגיל שבע עדיין "המשכתי לעשות במכנסיים"), וכעת היא בכיתה ט' במקום י"ב.

פרשס, נערה שחורה הגרה בהארלם, נאבקת על חייה, ועושה זאת באמצעות המלה הכתובה. הנראטיב שלה מבטא מעל לכל את האמונה בכתיבה ובביטוי האישי כדרך להחזיר לעצמה את האנושיות שנגזלה ממנה בידי אנשים שהפכו אותה לאמצעי, לכלי קיבול לכעסים ולמופרעויות שלהם. אבל הכתיבה עצמה אינה מספיקה, צריך שתהיה לה גם תיבת תהודה. ולפרשס יש תיבת תהודה נפלאה: ריין בלו, מורה בבית הספר האלטרנטיבי ("אלתרנטיבי", בלשונה של פרשס), "חינוך תיכוני חלופי/אחד על אחד" שאליו היא מגיעה לאחר שנזרקה מחטיבת הביניים שבה למדה בגלל ההריון השני.

מכאן ואילך מתחילה להיתקן הסיבתיות המעוותת של חייה: לא עוד מכות רצח מהאם בגלל שהאב אונס אותה ("אני מאוד מודה לך שהזדיינת עם בעלי זונה קטנה ומסריחה! כלבה שחורה שמנה כמו פרה! פרצוף-כוס! הוא הלך! הוא עזב אותי בגללך!"); לא עוד גירוש מבית-הספר בגלל שאביה הכניס אותה להריון. מעכשיו, ניסיון להחזיר את הקשר הסיבתי בין המאורעות למצבו הנורמלי.

ריין בלו מלמדת את תלמידותיה – כל חברותיה של פרשס לכיתה הן נערות שעברו ניצול כזה או אחר; אין שם אף תלמיד אחד – קודם כל לכתוב. הן מתחילות מן האלף-בית, וכל אחת מהן נדרשת לכתוב יומן. האופן שבו ריין בלו יוצרת את תיבת התהודה לסיפוריהן המזעזעים של פרשס ושל חברותיה לכיתה הוא באמצעות התכתבות: מתחת למה שהתלמידות כותבות ביומניהן, כותבת המורה את תגובתה. היא מתקנת את שגיאותיהן ומוסיפה הערה מעודדת, שאלה או תמיהה, לפעמים איור קטן, המזמינים את תגובתה של כותבת היומן. כך היא יוצרת מנגנון כפול של לימוד תוך כדי הקשבה מרבית, דיאלוג מתמיד והתאמה לקצב האישי של כל תלמידה ותלמידה.

התוצאה מרשימה: ההקשבה, תיבת התהודה שבה זעקותיה של פרשס מוחזרות אליה עם שאלות, תגובות והצעות מאת ריין בלו, הופכת את תהליך הלמידה לאפקטיבי עד כדי אכזריות. משום שכאמור, עם השתכללות אמצעי ההבעה של פרשס, היא מסוגלת לתת שמות לדברים שעוברים עליה, וזוועת החיים שלה רק ממשיכה להיחשף לפניה ולפני הקוראים ודומה שאין לה גבולות.

הספר "תלחצי!", בתרגומה ההרואי ממש של שרון קרמנר, מציע את השפה ואת הסיפור כאמצעי ריפוי לטראומה. ההכרה – הן הפנימית והן מבחוץ – בטראומה, כך עולה מסיפורה של פרשס, היא שלב חשוב והכרחי בתהליך הריפוי. קודם כל צריך ללמוד לדעת מחדש את מה שכבר יודעים, ואת זה אפשר לעשות באמצעות השפה. ורק עם הידיעה המחודשת הזאת ניתן לנסות ולשקם את החיים שחוו טראומה כל כך איומה.

קשה שלא להתפעם מהתעקשותה של פרשס להפוך את פרשת חייה והטראומות של ילדותה למקור של יופי. עם מיומנות הכתיבה המשתפרת שלה היא מגלה את עצמה כמשוררת, ואינה מסתפקת עוד בעצם הסיפור ברצף כרונולוגי כרשימה של אירועים, אלא שואפת ליצור ארגון ספרותי שלו. היא מגלה את האמנית שבה ומבינה שעצם מתן הסימנים במאורעות אינו מספק אותה, והיא זקוקה לחצוב את היופי מתוך גוש הסבל וללטש ולסתת אותו, אולי כדי שתהיה לו איזושהי משמעות. המודעות הספרותית הנוצרת לנגד עיני הקוראים (ואשר נרמזת כבר בעמוד הראשון, עם התלבטותה של פרשס, "אם אני צריכה להתחיל מהתחלה או ממש מעכשיו או רק מבעוד שבועיים"), במקביל לקריאת כמה יצירות ספרותיות המשמשות לה מקור השראה – ובראשן "הצבע ארגמן" מאת אליס ווקר, היא בעיני אחד הדברים שהופכים את "תלחצי!" לספר רב-עוצמה כל כך.

תהליך החניכה הספרותי של פרשס מלווה בהעצמה ממשית שלה בחיי היומיום: בתמיכת ריין בלו היא עוזבת יחד עם עבדול התינוק (מונגו הוצאה מרשותה עם היוולדה) את בית אמה המתעללת ועוברת לגור במעון לנשים מוכות; היא מצטרפת לקבוצת תמיכה לנשים שעברו התעללות מינית, ומגלה לתדהמתה שהיא לא היחידה בעולם שעברה התעללות מינית מידי הוריה, ושגם נשים לבנות ומבוססות כלכלית עברו התעללות מינית; היא נעשית מודעת לגופה ולתשוקותיה המיניות; היא אפילו מבקשת למצוא אהבה.

הספר רווי בפוליטיקה: פוליטיקה גזעית, המיוצגת באמצעות אטימותם של עובדי הרווחה ומוריה הלבנים של פרשס, שבמקום לתמוך בה ולברר מדוע היא כה מתקשה, מעיפים אותה מבית הספר; פוליטיקה מגדרית, המיוצגת בין היתר באמצעות אחוות-נשים, שבאה לידי ביטוי בבית הספר האלטרנטיבי שבו כל העובדות, המורות והתלמידות הן נשים; ופוליטיקה קווירית, המיוצגת באמצעות ההומופוביה של פרשס מצד אחד והלסביות של ריין בלו מצד שני. אבל העיסוק הסמיך כל כך בפוליטיקת הזהויות לא הופך לרדוד ולמניפסטי. השאלות הגזעיות והמגדריות עולות מעצם בחירתה של פרשס במעשה האמנות, ושזורות באופן לגמרי הכרחי בתוך הרקמה העדינה הזאת שפרשס רוקמת ופורמת, בניסיונותיה לטוות את חוויותיה לכלל סיפור בעל משמעות.

ב"ניו יורק טיימס" נכתב, עם צאתו לאור של "תלחצי!" ב-1996, כי פרשס היא בעצם שילוב של גיבור "התפסן בשדה השיפון" וגיבורת "הצבע ארגמן". כך או כך, פרשס ג'ונס היא בעיני אחת הגיבורות הספרותיות הבלתי-נשכחות של השנים האחרונות, ודווקא משום שאצלה הצורך במלה גובר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: