אשה שונה: שיחה עם קרול גיליגן

פרופ' קרול גיליגן, אחת ההוגות הפמיניסטיות הבולטות בארה"ב, הגיעה לביקור בישראל עם פרסום ספרה "הולדת העונג" בעברית, וקבלת ד"ר לפילוסופיה לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה. בשיחה שקיימנו במהלך ביקורה, היא מדברת על הישגי המאבק הפמיניסטי ועל הקשר ביניהם לבין ניצחונו של ג'ורג' בוש ועליית הפונדמנטליזם האיסלאמי. הראיון מתפרסם במוסף "הארץ, ספרים"

פרופסור קרול גיליגן, בין החוקרות הפמיניסטיות החשובות הכותבות כיום בארה"ב, הגיעה בשבוע שעבר לביקור קצר בישראל, שבועות אחדים לאחר שראה אור בעברית ספרה האחרון, "הולדת העונג".

גיליגן – אורחת הפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, שהעניקה לה תואר ד"ר לפילוסופיה לשם כבוד – לימדה עד סוף שנות ה-90 באוניברסיטת הרווארד, וזה כשבע שנים מלמדת בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ניו יורק. היא מעבירה שם, יחד עם המומחה לפילוסופיה פוליטית ולמשפט חוקתי, הפרופסור דיויד ריצ'רדס, סמינר העוסק בקשרים שבין מיניות, מרי אזרחי, פסיכולוגיה ודמוקרטיה.

ספרה הראשון של גיליגן, "בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה", שראה אור ב-1982, הפנה את תשומת הלב לעובדה המדהימה, שהפסיכולוגיה ההתפתחותית גיבשה תיאוריה מסועפת על התפתחותה המוסרית של האשה – שהיא לקויה לעומת התפתחותו הפסיכולוגית והמוסרית של הגבר – בעוד שהמחקרים והראיונות שעליהם היא התבססה נעשו כולם על בנים וגברים בלבד. כלומר, המחצית הנשית של האוכלוסייה, שעליה התיאוריה דיברה בין היתר, לא היתה כלל חלק מן המדגם.

"בקול שונה", שראה אור בעברית ב-1995 (ספרית פועלים, בתרגומה של נעמי בן חיים), נהפך לספר יסוד בעיקר בבתי ספר לחינוך ובפקולטות למשפטים. מעניין שדווקא בחוגים לפסיכולוגיה, בעיקר באוניברסיטת הרווארד שבה גיליגן כאמור חקרה ולימדה, התעלמו מן הספר במידה מסוימת.

היו גם חוגים פמיניסטיים שמתחו ביקורת על "בקול שונה". הביקורת נבעה מזיהויו של הספר עם זרם פמיניסטי הקרוי "פמיניזם תרבותי" או "פמיניזם של הבדלים", והיא טענה נגד גיליגן שהיא ניסתה להראות כי נשים שונות באופן מהותי מגברים, ואולי אפילו האדירה את ההבדלים הללו. אבל כמו בהרבה ספרי יסוד בתרבות, שמספר האנשים שטרחו לקרוא אותם קטן בהרבה ממספר האנשים שדיברו עליהם (וכדאי מאוד לקרוא את "בקול שונה"), אין הרבה קשר בין מה שמיוחס לגיליגן לבין מה שהיא באמת כתבה ב"בקול שונה". היא טענה בספר, כאמור, כי ראשית, המסקנות על אופיין המוסרי הלא-מפותח כביכול של נשים נעשה על סמך מחקר שהתעלם מנשים; ושנית, כי התכונות שנחשבות ל"נשיות" בתרבותנו הן התכונות הקשורות לדאגה לזולת (והן נחשבות לנחותות), בעוד שהתכונות שנחשבות ל"גבריות" – אסרטיביות ועמידה על זכויות – נחשבות לעליונות מבחינה מוסרית.

בדיוק 20 שנה לאחר "בקול שונה" הופיע בארה"ב "הולדת העונג", ספרה האחרון, שגם בו היא מפנה את תשומת לבנו לכתם עיוור בתיאוריה הפסיכולוגית – והפעם למיתוס המכונן שבו בחר פרויד כדי להסביר את ההתפתחות האנושית. הבחירה במיתוס האדיפלי כתבנית ההסברית להתנהגות האנושית במסגרת של מערכות יחסים אינה בחירה מקרית ותמימה, טוענת גיליגן. בהיותו מיתוס שסיומו טרגי הוא אינו מתאר רק את המצב הקיים, אלא הוא גם נבואה שמגשימה את עצמה. הבחירה בו, גיליגן טוענת, נגזרת מן הפטריארכליות, המעוניינת בהנצחת נתק רגשי בין גברים לנשים במערכות יחסים הטרוסקסואליות, כדי שהפטריארכליות תוכל להמשיך ולהתקיים. אם מערכות היחסים בין גברים לנשים יהיו שוויוניות, והאינטימיות ביניהם תהיה עמוקה ואמיתית, הפטריארכליות תתמוטט.

"הולדת העונג", למרות היותו ספר עיון, כתוב כמעט כמו רומן. כתיבתה של גיליגן, שהיא גם בעלת תואר בספרות אנגלית נוסף על היותה פרופסור לפסיכולוגיה, מאוד אסוציאטיבית, והפרוזה שלה מוזיקלית ופיוטית. נוסף לממצאי מחקריה, המבוססים על ראיונות עם מטופלים (ילדים, נערות וזוגות נשואים), היא משלבת בכתיבתה גם קריאה בסיפורים ורומנים ("העין הכי כחולה", "אלוהי הדברים הקטנים", "אנני ג'ון", "הפצוע האנגלי", "אות השני", ועוד) ובמחזות קלאסיים (טרילוגיית האורסטיאה, "איפיגניה באאוליס", "כטוב בעיניכם", "הלילה השנים-עשר"), ביקורת תרבות, קריאה בטקסטים פסיכולוגיים קלאסיים וזיכרונות אישיים, וספריה קשים מאוד לסיווג ז'אנרי.

לו הייתי מוכר בחנות ספרים, באיזו מחלקה היית רוצה שאניח את "הולדת העונג"?

"הספר הוא כל כך אינטרדיסציפלינרי שאני לא יודעת איזה מדף נכון עבורו. זה לא המדף של לימודי נשים כי הספר אינו עוסק רק בלימודי נשים. זה גם לא רק ספר פסיכולוגיה. הייתי אומרת שזהו ספר על המפגש בין פסיכולוגיה לפוליטיקה. הספר קרוב מאוד ברוחו לסיפורת כי אני משתמשת בכלים של כתיבת סיפורת – בעיקר הכתיבה האסוציאטיבית, המוזיקה של הטקסט. אני מנסה להגיע לדברים שאי-אפשר להגיע אליהם בכלים לוגיים – אבל הוא לא סיפורת. אני חושבת שמוכר הספרים האומלל יהיה בבעיה, ולכן הוא ייאלץ כנראה לשים אותו על השולחן הקדמי בחנות…"

מה היו מקורות ההשראה שלך בכתיבת "הולדת העונג"?

"היו לי שלושה מקורות השראה עיקריים: הראשון, ?שלוש גיניאות' של וירג'יניה וולף. גם ?חדר משלך' הוא מקור השראה חשוב, אבל ?שלוש גיניאות' חשוב לי יותר, משום שוולף עסקה בו בקשר בין העולם החיצוני והפנימי, והיא חיפשה את הקול הנכון לכתיבת המסה הזאת במשך שמונה שנים. מכל הספרים שהיא פירסמה, ?שלוש גיניאות' זכה להתקפות הרבות ביותר.

"מקור ההשראה השני היה ?הפצוע האנגלי' של מייקל אונדאטיה (הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1977, בתרגום דן דאור). הסגנון האסוציאטיבי של הסיפור, הניסיון לבנות סיפור קוהרנטי מתוך זיכרון מרוסק, המעבר החופשי בין גוף ראשון ושלישי, זמן הווה ועבר, לפעמים באותה פיסקה, היה חוויה מאוד משחררת בשבילי. קראתי את הספר שוב ושוב כדי להבין איך הוא עושה את זה. אלה היו שני מקורות ההשראה הראשונים.

"מקור ההשראה השלישי היה השירה של ג'ורי גראהם (Jorie Graham), ובעיקר השיר ?עידן התבונה' (?The Age of Reason') שגם מצוטט ב'הולדת העונג'. הרגשתי שהיא ממפה את אותה הקרקע".

מהו מעמד היצירות הספרותיות שאת מנתחת ומצטטת ב"הולדת העונג" לעומת ממצאי המחקרים שערכת, והאם בכלל ניתן להסיק מסקנות פסיכולוגיות תקפות מיצירות ספרותיות?

"אני לא מתייחסת לסיפורת כאל נתונים מחקריים, אבל מעניין אותי מי מאזין והאם אנשים אחרים, בזמנים אחרים ובמקומות אחרים, שמעו את הדברים שאני שמעתי. יש כמובן מאזינים טובים בין הפסיכולוגים, אבל הפסיכולוגיה כדיסציפלינה לא עסוקה בהאזנה לבני אדם, אלא במיונם לקטגוריות. מי שמאזינים לאנשים הם דווקא האמנים, הסופרים. לכן אני משתמשת בהם וביצירותיהם. אבל אלה כמובן אינם "נתונים" (data) במובן של נתונים שאני מפיקה מהראיונות הפסיכולוגיים שאני עורכת עם המרואיינים שלי.

"פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד' חוזר לגיל ארבע-חמש; נשים יוצרות חוזרות לגיל 11-12, וזה מעניין שאמנים שונים במקומות שונים ובתקופות שונות חוזרים דווקא לגילאים האלה, שבהם הקול עדיין לא התפצל מן התודעה. השימוש ביצירות ספרותיות הוא גם הודאה בכך שהקול שלי כחוקרת מוגבל, ושעלי לפנות לתקופות אחרות. הספרות היא ?נתונים' במובן הזה שהפרספקטיבה של הספר אינה מוגבלת לנערות שחיות במאה ה-20 בצפון אמריקה, או שהעבודה שעשיתי עם זוגות מאוד דומה למה ששקספיר עשה ?בלילה השנים-עשר'. וכך מרכיבים תמונה מרבדים של מחקר פסיכולוגי, ספרות, מאבק תרבותי ופסיכולוגי. ב'הולדת עונג' אני מסתכלת על הקשר שבין מפה פסיכולוגית למפה היסטורית-פוליטית – ישנן ראיות פסיכולוגיות וראיות היסטוריות-פוליטיות, והספרות נמצאת בשני השדות".

בשנים האחרונות את כותבת רומן. כמי שכתבה עד כה כתיבה אקדמית בלבד, כיצד הניסיון הזה משפיע על המעבר לכתיבת סיפורת? הוא מפריע? עוזר?

"בחורף האחרון, בניו יורק, עבדתי על הרומן באופן קבוע, בין הסמסטרים, ואחר כך התחדשו הלימודים והיתה לי תחושה תמידית של חולי. אבל הכל היה כשורה. לימדתי כרגיל את הסמינר שלי עם דיויד [ריצ'רדס], הלכתי לשיעורי הפילאטיס שלי… ואז הבנתי פתאום שאני חיה בתוך העולם של הרומן, עולם מדומיין ואנשים מדומיינים, וזה היה יותר אמיתי עבורי מאשר העולם האמיתי. זה מעולם לא קרה לי ב'הולדת העונג'. כתיבת ?הולדת העונג' היתה טובה, כי היא עזרה לי לבטוח בתהליך האסוציאטיבי ולא לשכתב את האסוציאציות באופן לוגי, משום שהלוגיקה האסוציאטיבית עצמה היא מאוד עמוקה. בכתיבת רומנים ישנה ההתחקות, שלב אחר שלב, אחר מה שקורה בתודעה של אדם. אפשר לומר שהעבודה שלי כפסיכולוגית בוודאי עוסקת בזה ומקנה לי ניסיון ורקע מעולה, אבל זה תהליך אחר מאשר כתיבת רומן. אני ממש אוהבת לצאת מהתודעה שלי, אין לי צורך בקול האקדמי, זה לא משנה מה אני חושבת ומרגישה אלא מה הדמות חושבת ומרגישה, וזה מאוד שונה. מה שמעניין, וגם קצת אירוני, הוא שהתהליך של כתיבת רומן הרבה יותר מסודר אצלי מאשר התהליך של כתיבה עיונית. חיי מקבלים קצב הרבה יותר שפוי, ולדעתי זה משום שאני לא נלחמת בקול הסמכות, שאני מאוד מודעת לו בכתיבתי האקדמית – אותו קול שאומר לי איך עלי לכתוב על הדברים האלה. ולכן זה מאבק, הרבה יותר מאשר כתיבת סיפורת. אני חושבת שכתיבת סיפורת היא חוויה בריאה יותר."

*

אם המאבק הגדול של המאה ה-19, לפחות בארצות הברית, היה בין העבדות לדמוקרטיה, ובמאה ה-20 בין הקולוניאליזם לדמוקרטיה, הרי שבמאה ה-21, טוענת גיליגן, המאבק ניטש בין הפטריארכליות לדמוקרטיה. היא מזהה בעלייתו של ג'ורג' וו. בוש והימין הנוצרי בארה"ב חלק מתהליך של תגובת-נגד להישגי התנועה הפמיניסטית בשנות ה-60, ה-70 וה-80; ובהכרזת המלחמה שלו על הפלות ונישואין חד-מיניים היא רואה את תחילת המאבק לחיסול הישגים אלה.

במובן הזה, היא סבורה, גם התחזקות הפונדמנטליזם האיסלאמי היא חלק מתגובת-הנגד לרגע שבו היה נדמה כי הפטריארכליות הגלובלית עומדת להיסדק. גיליגן חוזרת ומדגישה במהלך הספר כי היא כותבת על רגע מאוד מסוים בהיסטוריה של צפון אמריקה בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. אחת השאלות שמתעוררות עם קריאת "הולדת העונג" בגירסתו העברית היא עד כמה מסקנותיו רלוונטיות לציבור הקוראות והקוראים בישראל.

"אני גרה בצפון אמריקה. זו התרבות שבה אני חיה. חשוב לי לומר לקוראות ולקוראים היכן אני חיה. יש כאן שתי נקודות חשובות: ראשית, הספר עוסק באופן עמוק באפקטים הפסיכולוגיים של המאבק בין הפטריארכליות לדמוקרטיה, וזה אינו מוגבל לצפון אמריקה אלא מתרחש בכל מקום, גם בישראל. יש מתח בין המבנה הפטריארכלי של היהדות האורתודוקסית השולטת בישראל לבין הדמוקרטיה הישראלית. אני מרגישה את הרוח הדמוקרטית בכל ביקור בישראל, שבמובנים מסוימים היא יותר דמוקרטית ממדינות אחרות ובמובנים אחרים גם יותר פטריארכלית באופן בוטה.

הנקודה השנייה היא שמכיוון שמיקמתי את עצמי, באמצעות קריאת ספרות וכותבים שחיים במקומות שונים ובזמנים שונים, אני יכולה לבדוק אם האבחנות שלי ]לגבי התרבות האמריקאית[ מוגבלות בזמן ובמקום. צריך למקם את עצמך כחוקרת, וזו שאלה מאוד חשובה".

איך את מתמודדת עם הדרישות שמופנות כלפייך דווקא מכיוונים פמיניסטיים לייצוג תקין-פוליטית? הואשמת בכך שהומואים ולסביות נעדרים מהספר; את "בקול שונה", כפי שהזכרת, פירשו כאילו הוא מעלה על נס את ההבדלים בין גברים לנשים שכביכול זוהו בספר, ולכן עלול לשמש דווקא גורמים סקסיסטיים במאבקם נגד נשים

"זה קצת כמו עם ילדים – צריך לתת גם לספרים ללכת לדרכם. אני מאוד חשדנית לגבי כל סוג של משטרת מחשבות ולא אכפת לי מי חבר במשטרה הזאת. ואני גם חושדת באורתודוקסיה מכל סוג שהוא. הייתי חלק מהגל השני של הפמיניזם, ובשנות ה-70, כשרק התחלנו, נהגנו לומר שכולנו חלק מעשייה גדולה אחת. בכלל לא חשבנו אם כל אחת עושה בנפרד חלק מהעבודה, או שאחת מאיתנו עושה לבד את כל העבודה. הפרויקט היה פשוט גדול מדי והוא היה משותף לכולנו. עשינו כולנו מאמץ קולקטיבי עצום להיפטר מהפטריארכליות.

"דבר נוסף שהמבקרים של עבודתי נוטים לשכוח הוא שכתבתי את 'בקול שונה' בתגובה לפסיכולוגיה שלא הקשיבה לאף אשה. מתוך רצון לפתוח שיחה שלא התקיימה, לא במטרה לכתוב את השיחה כולה – וזה נפלא בעיני שעכשיו מתחילים להקשיב לכל הנשים. לכן הייתי תמיד חשדנית כלפי הפיצול בין נשים.

"למי יש אינטרס בפיצול הנשים? לא לנשים לדעתי. העובדה שנשים הן אלה שמנהיגות את הפיצול בין נשים נובעת במידה רבה מן העובדה שזה מה שאנחנו לומדות לעשות כבר כנערות צעירות, במסגרת תהליך החניכה שלנו אל תוך הפטריארכליות: להניח לאבותינו רבי-העוצמה לנפשם, ולתקוף זו את זו. זה מה שנערות מתבגרות עושות בבית הספר: הן אינן תוקפות את הנערים, אלא זו את זו. אני קוראת את הפמיניסטיות שמצטטות את לאקאן, פוקו, דרידה או בארת, אני מתבוננת בעבודתן, ולא רואה שום עניין, ולו הקלוש ביותר, בשאלות של מגדר. והן אלה שנחשבות לפמיניסטיות המובילות. בעצם, "משטרת הנשים הטובות" של היום ממשטרות את יתר הנשים כמו כלבי-רועים שמחזירים את הפמיניסטיות התועות אל העדר."

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: