הזמנה לדו-קרב (משפטי)

האם דיני "לשון הרע" הם תחליף לדו-קרב ההיסטורי? והאם אפשר ללמוד מכך שבעצם הם שומרים על כבודם של אזרחים מסוימים בלבד?

על הספר "לשון הרע: הדין המצוי והרצוי" מאת חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור. המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, האוניברסיטה העברית, 487 עמ', 150 שקלים

שלושת מחברי הספר "לשון הרע: הדין המצוי והרצוי" סבורים כי הערך המרכזי שעליו נועד להגן האיסור על הוצאת לשון הרע הוא הכבוד. ישנם, לדעתם, שלושה סוגי כבוד: כבוד אנושי, כבוד מוסרי וכבוד חברתי. פגיעה ב"כבודו האנושי" של אדם משמעה, לדעת המחברים, הצגתו באור לא אנושי (למשל, הצגתו כחיה או כאובייקט). הצגת אדם כמי שאינו נקי כפיים, כאדם לא הוגן, היא פגיעה ב"כבודו המוסרי". ולבסוף, פגיעה בתפקיד או במקצוע של אדם עלולה לפגוע בהערכה החברתית – ולכן ב"כבוד החברתי" – של האדם.

הספר עוסק הן בהיבטים הפליליים והן בהיבטים האזרחיים של לשון הרע, וממפה באופן בהיר, קולח ואפקטיבי את הדין הקיים, את הרקע להיווצרו, את התפתחות הדוקטרינה המשפטית, את עמדות המלומדים בתחום ואת יתרונותיו וחסרונותיו של דין זה. בצד הסקירה הביקורתית של הדין הקיים, מביאים המחברים את הצעותיהם לרפורמה, ובסוף הספר אף מופיעה הצעת חוק שלמה שנועדה להחליף את חוק איסור לשון הרע הנוכחי. הצורך ברפורמה יסודית של החוק, טוענים המחברים, נובע משינוי הערכים העמוק שעברה החברה הישראלית מאז נחקק, לפני כ-40 שנה. אלא שלעומת היסודיות הדוקטרינרית של הספר, דווקא טענה זו, שהיא אולי המעניינת והמרתקת מכל מה שנטען בספר, זוכה לניתוח חלקי בלבד. 

נראה כי אחד השינויים העמוקים ביותר שעברו על החברה הישראלית (ולא רק עליה) ב-40 השנים שחלפו מאז חקיקת החוק, קשור בתפיסת הפרטיות: תרבות הסלבריטאות, תוכניות המציאות בטלוויזיה והבלוגים באינטרנט הפכו את תפיסת הפרטיות שלנו על פיה. אזורים שלמים של החיים שנחשבו בעבר לחוסים בצילה המגונן של צנעת הפרט הפכו בשני העשורים האחרונים לפומביים. חשיפה, אשר פעם נחשבה מקור למבוכה, נחשבת היום, בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה, דווקא למקור לכבוד. החשיפה, הידוענות, הפכה לערך נכסף בפני עצמו, ללא קשר לאופיה. אך האם ה"כבוד" המושג באמצעות אזכור בטור רכילות, הופעה בטלוויזיה בתוכנית שידוכים או תיעוד יומיומי ומדוקדק של מעשים ומחשבות בבלוג אינטרנטי הוא אותו כבוד שעליו מדברים המחוקק מצד אחד, או מחברי הספר מן הצד האחר? 

המפתח לקריאה ביקורתית של חוק איסור לשון הרע ולניסוח רפורמה משכנעת שלו, נמצא, לדעתי, בהגדרת הכבוד. זו, מבהירים המחברים, ובצדק, הינה תלוית-תרבות, מקום וזמן. משום כך, העיסוק (הקצר מאוד) בספר בשורשיו ההיסטוריים של ההסדר המשפטי בדבר איסור לשון הרע הוא מאלף: מסתבר כי שמירה על הכבוד (כמו גם שיקומו) נעשו, לפחות באירופה עד לשלהי המאה ה-19, באמצעות הדו-קרב. דיני לשון הרע המודרניים נוצרו, בין היתר, כתחליף לדו-קרב ובמטרה למנוע את הפרת שלום הציבור שהיתה כרוכה במנהגיו. 

דווקא נקודה קטנה זו, המוזכרת בראשית הספר (עמ' 45-46) כמעט בחטף וללא הרחבה, היא בעלת חשיבות רבה בהבנת ההסדר הישראלי ומגבלותיו, ובחשיבה על רפורמה הולמת. ראשית, משום שאם זהו מקורו של הכבוד שעליו מיועד החוק הישראלי להגן, הרי שאין מדובר בעמדה נייטרלית בדבר מיקומו של הכבוד, שכן דו-קרב היה עסק של גברים אירופאיים בני מעמד מסוים, ומכאן שגם כבוד (כמו אובדנו) היה עסק של אותם גברים. במלים אחרות, לפי תפיסה זו רק גברים אלה הם נשאי כבוד שהוא בר-הגנה, ולכן רק הם זוכים באפשרות להגן עליו מפני אובדן, או להשיבו אליהם אם הוא כבר אבד. ושנית, משום שאם זהו מקורו ההיסטורי של ערך הכבוד, הרי שהדבר מאיר באור חדש לחלוטין את הסיבות לצורך ברפורמה בדיני לשון הרע. 

עניין זה הוא מרכזי בהבנת הכבוד בגרסתו הישראלית-מודרנית. כבר בחזונו בדבר מערכת המשפט הציונית במדינת היהודים, קיווה הרצל למסד את עניין הדו-קרב במערכת המשפטית של המדינה שתוקם. מתוסכל מכך שמן היהודים באוניברסיטאות בווינה נמנעה האפשרות להשתתף בדו-קרב כדי להציל את כבודם (מן הטעם שליהודים אין כבוד, ולכן ממילא אין להם מה לאבד), כתב הרצל ביומנו, כי כחצי-תריסר של דו-קרבות הגונים ישפרו באופן משמעותי את מעמדם האזרחי של היהודים באוסטריה. 

אמנם, הדו-קרב לא נקלט אל תוך המשפט הישראלי (אלא אם כן מפרשים באור זה את חילופי היריות הנהוגים לאחרונה בארץ במחלוקות על מקומות חנייה, כניסה למועדונים או בסכסוכי שכנים), אבל ערך הכבוד הוא מרכזי הן בציונות הפוליטית על גווניה והן במדינת ישראל ובמשפטה. למשל, פרויקט "היהודי החדש" מושתת על הכמיהה לשיקום גבריותו – ובמשתמע גם כבודו – של הגבר היהודי המסורתי, המושפל. 

גוף הכתיבה העוסק בשאלות אלה מנקודות מבט שונות ומדיסציפלינות מגוונות (סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, ספרות, פסיכולוגיה, ולאחרונה גם משפטים) הוא עצום, ומשום כך גדולה תחושת ההחמצה בקריאת הניתוח הכחוש של שאלת הכבוד בספר זה. פרשנות המונח "כבוד" כאן נעשית כמעט באופן בלעדי מתוך קריאה והתעמקות בטקסטים משפטיים, באופן שמניח את המבוקש ומציע הוכחה באמצעות מה שטעון הוכחה, ומתוך התעלמות מהמטען התרבותי העשיר של מונח זה כפי שהוא בא לידי ביטוי בספרות הלא משפטית. 

נדמה לי, שבסופו של דבר, שלושת סוגי הכבוד שבהם עוסק ספרם של גנאים, קרמניצר ושנור הם בעיקרו של דבר מה שכינתה המשפטנית אורית קמיר (בספרה "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם") "הדרת כבוד", כלומר honor. דיני לשון הרע, הן הקיימים והן המוצעים, מושתתים על התפיסה שלפיה פגיעה בהדרת הכבוד של שמעון על-ידי ראובן מאדירה את הדרת כבודו של ראובן. שמעון, הנפגע, יוכל לשקם את כבודו אך ורק אם יפגע בחזרה בכבודו של ראובן. הבחירה בשמות של גברים לצורך הדוגמה ההיפותטית אינה מקרית, משום שזהו בדיוק המודל של הדו-קרב המהווה את המקור לדיני לשון הרע, ומכאן שהכבוד שעליו אמורים דיני לשון הרע להגן הוא ה כבוד של הגבר. 

למרות נקודת תורפה משמעותית זו, מספק הספר "לשון הרע: הדין המצוי והרצוי" בסיס אנליטי מוצק ומרחיב דעת, ומוליך את הקוראים בנפתולי השיקולים המסובכים והסותרים לא אחת, ביד בוטחת. ההשוואה עם שיטות משפט זרות (בעיקר הגרמנית והאמריקאית) תורמת גם היא להבנת האינטרסים והאידיאולוגיה שבבסיס ההגנה על הדרת הכבוד. במיוחד מאיר עיניים כינוס ההיבטים הפליליים והאזרחיים של הסוגיה בכרך אחד, דבר המאפשר להתחקות באופן ביקורתי אחר המופעים השונים של אידיאולוגיית הדרת הכבוד.

[רשימה זו התפרסמה היום במוסף "הארץ, ספרים"]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: