"יום בלום" (באיחור של יומיים)

ב-16 ביוני נחוג ברחבי העולם דובר האנגלית (בעיקר) "יום בלום" (Bloomsday). ה-16.6.1904 הוא היום שבמהלכו מתרחשת עלילת הרומן "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, והשנה נחוג יום השנה המאה ושניים לאותן עשרים וארבע שעות מיתולוגיות, שהשפיעו כל כך על ספרות המאה העשרים.

"יוליסס" הוא מאותם ספרים שיותר אנשים מכירים מאשר קראו; הוא נחשב קשה לקריאה (אני מודה: מעולם לא הצלחתי לקרוא בו עד תומו, אבל עדיין לא אבדה תקוותי), וכבר שנים ספורות לאחר הופעתו בשנת 1922, החלו להופיע "מדריכים" שנועדו למפות את הרומן גדול המימדים הזה ולסייע לקוראים להתמצא בו ולהבין אותו. ה"מדריך" הראשון, מאת סטיוארט גילברט, הופיע, כפי שמספר הניו יורקר במהדורת השבוע שעבר, בשנת 1930, רק שמונה שנים לאחר הופעת "יוליסס" באירופה.

Ulysses: A Facsimile of the First Edition Published in Paris in 1922

האם המחקר האקדמי, שפירק את "יוליסס" לגורמים, הוא זה שהפך אותו לספר שרבים כל כך מוותרים מראש על קריאתו? נכדו של ג'יימס ג'ויס, סטיבן ג'יימס ג'ויס ("אינני מתבייש בשמי האמצעי", הוא אמר לכתב ה"ניו יורקר" כשזה פנה אליו – בחוצפתו! – אך ורק בשמו הפרטי הראשון), היום כבן 74, סבור שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. הוא עושה כל שביכולתו כדי להילחם בחוקרי ג'ויס ולמנוע מהם לפרסם את מחקריהם "המחורבנים," כדבריו: כמנהל והבעלים היחידי של העזבון הספרותי של ג'ויס, הוא אוסר על ציטוט מתוך כתביו של ג'ויס, מאיים בתביעות דיבה או הפרת זכויות יוצרים על מחקרים שעומדים להתפרסם ומפריע ומתפרע בכנסים אקדמיים המוקדשים ליצירתו של ג'ויס.

סטיבן ג'ויס חושב ש"יוליסס" הוא ספר כיפי (בלשונו שלו), קליל וקריא (אבל מתוחכם), ושהאקדמיה יצרה סביבו הילה של חשיבות מנופחת, המרתיעה את הקוראים ויוצרת אצלם דיעות קדומות באשר למידת (אי) קריאותו של הרומן. אנשי האקדמיה, מצידם, טוענים ש"יוליסס" הפך לאיקונה תרבותית וספרותית לא מעט בזכותם, ושההכנסות של העיזבון מתמלוגים היו נראות לגמרי אחרת אלמלא העניין המתמשך של האקדמיה בספר, בתקופה שבה ספרים בני פחות מחודש כבר הופכים לספרים נשכחים.

ומה עם הקורא? כאמור, הקורא שכותב שורות אלה, אינו נרתע מטקסטים קשים לקריאה, ובכל זאת, למרבה הבושה, אחת לכמה שנים, כשהוא מנסה לחזור ולקרוא ב"יוליסס", הוא נכנע. בשנת 2004, לרגל חגיגות מאה שנה ל"יום בלום", הוציאה חברת נקסוס, המתמחה במוסיקה קלאסית ובספרים מוקראים ומחזות, סט של עשרים ושניים תקליטורים שעליהם מוקלט כל הרומן, מתחילתו ועד סופו, בלי קיצורים והשמטות, על ידי שני שחקנים. קניתי את הסט, גם משום שאני מכור לתסכיתים, ל-spoken word ול-books on tape, וגם כי חשבתי שהאזנה לטקסט תוך כדי הקריאה בספר, יעזרו לרסן את המחשבות שלי ולמנוע מהן לנדוד. עבורי, האזנה היא אחד האמצעים האפקטיביים ביותר לשמירה על הריכוז. אבל, אחד השחקנים שמקריאים את הטקסט ניחן בקול מעצבן להפליא, והאינטונציה והדיקציה שלו הוציאו אותי מדעתי. בלי קשר למה שהוא אמר, ההאזנה לדיסק הייתה בלתי נסבלת.

אז האם האקדמיה הרסה לי את היכולת ליהנות מהרומן? האם זהו חוסר נסיוני כקורא? או אולי פשוט צריך לוותר, כי הרומן הזה פשוט לא מדבר אלי? אני בינתיים ממשיך לנסות, כל כמה שנים, לחזור ולקרוא ב"יוליסס", אולי יום אחד זה יתפוש. יש לי תחושה ששווה לנסות, בעיקר משום ששניים מהספרים שלא הצלחתי לקרוא כנער צעיר וחזרתי אליהם שנים לאחר מכן, "ברלין, אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, ו"עיין ערך: אהבה" של דויד גרוסמן, היו בין הספרים שהכי השפיעו עלי, כקורא וככותב. (אגב, דווקא "ברונו", החלק השלישי של "עיין ערך: אהבה", שבו רבים מהקוראים מדווחים שנשברו, הוא בעיני המרתק והמסעיר ביותר.) לא נותר לי אלא להמתין בסבלנות שיבוא ה"יום בלום" האישי שלי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: