יופי ארכיטקטוני, יופי ספרותי, ויופיו של הגוף הגברי

The Line of Beauty

14.95$ .Alan Hollinghurst. Picador, 501 pp

בטייט גלרי בלונדון תלוי דיוקן עצמי של הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ויליאם הוגארת. בפינה השמאלית התחתונה שלו מונחת פלטה ועליה משוך קו מקושת, שמזכיר את האות S, ומעליו כתוב "קו היופי והחן" (The Line of Beauty and Grace). כמעט עשור לאחר הציור הזה פירסם הוגארת את ספרו "The Analysis of Beauty", ובו שטח את התיאוריה שלו בדבר היופי: הקו המסולסל דמוי האות S מייצג את היופי, בעוד שקו ישר הוא קו המוות.

הרומן "קו היופי", הקרוי על שם התיאוריה של הוגארת, הוא הרומן הרביעי של הסופר הבריטי אלן הולינגהרסט, שנבחר לאחרונה כמועמד לפרס "אימפאק דבלין" לשנת 2006. ב-2004 הוא זכה במפתיע בפרס ה"בוקר", והעיתונות ציינה שזה הספר ההומואי הראשון שזכה אי-פעם בפרס הספרותי היוקרתי (מה הופך ספר ל"ספר הומואי"? כמה מרכזית צריכה להיות דמות ההומו כדי שהספר יזכה בסיווג הזה; והאם יש דבר כזה "ספר סטרייטי"?).

גיבור הספר, המתחיל ב-1983 ומסתיים ארבע שנים לאחר מכן, הוא ניק בן ה-20, בן למשפחה ממעמד הביניים הגרה בפרבר של לונדון, ובוגר אוקספורד. אביו הוא סוחר עתיקות ומכאן כנראה משיכתו לאמנות וליופי. בן כיתתו באוקספורד, טובי פדן, הוא בנם של ג'רלד, פוליטיקאי צעיר וכוכב עולה במפלגה השמרנית ורייצ'ל, בת למשפחת בנקאים יהודים עשירים. משפחת פדן מתגוררת בבית מפואר בנוטינג היל, וכשניק מחליט לעקור ללונדון כדי להמשיך את לימודיו מציעים לו טובי ומשפחתו להתגורר בחדר קטן בעליית הגג תמורת שכר דירה סמלי. שם משפחתו של ניק, גסט (Guest), לא יכול היה להתאים יותר למעמדו החדש.

אבל ניק, הכותב את עבודת הדוקטורט שלו על מושג היופי בסיפוריו של הנרי ג'יימס, הסופר הנערץ עליו, אינו "אחר" רק מבחינה מעמדית: הוא גם הומו, ומאוהב נואשות בטובי, הסטרייט המושלם, עוד מימי אוקספורד. הרומן פותח בהכנותיו הנרגשות של ניק לקראת פגישה עם ליאו, בחור שחור שעמו יצר קשר דרך מודעת היכרויות בעיתון. הדייט נדחה עקב ניסיון התאבדות של אחותו טובי, קתרין המאנית-דפרסיבית, אך כשהוא יוצא לפועל בסופו של דבר הוא פותח שער שעד אז היה סגור מבחינת ניק. מכאן ואילך ברור שהדברים לעולם לא יוכלו להיות כפי שהיו.

התעוררותו המינית של ניק גסט מקבילה לכניסתו לעולם החדש של עושר מופלג (בבית משפחת פדן תלויים ציורים מקוריים של סזאן, רנואר, ובמהלך העלילה אף נרכש ציור של גוגן) ושל פוליטיקה שמרנית בדרגים הגבוהים ביותר. יחד עם נסיקתו של ג'רלד פדן במעלה הסולם הפוליטי (הוא מתמנה לשר בממשלת תאצ'ר ואף נהפך למקורב לה), פורצת גם נסיקתו החברתית והמינית של ניק.

בהשתאות ובניתוק רגשי עוצרי-נשימה כמעט מתחיל ניק לחקור את העולם שנגלה לפניו: עולם של שחיתות, נהנתנות וניהיליזם. ניק הוא המתבונן האולטימטיבי. אין ניואנס אחד שחומק מעיניו, והנפשות הפועלות כולן מתוארות ומנותחות באמפתיה אכזרית כמעט. במקביל, חוויותיו המיניות הולכות ונעשות אקסצנטריות ומסוכנות יותר ויותר (באופן מכוון לגמרי וממש לא מפתיע, מחלת האיידס עוברת לקדמת התודעה שלו בשלב מאוחר מאוד, כמעט מאוחר מדי, בספר), הוא שותה ומסניף קוקאין (האם שורת הקוקאין היא קו היופי או קו המוות?), ודפוס האהבה הבלתי-אפשרית שהחל עם טובי הסטרייט מועתק כעת לגברים ההומואים שבחייו.

המוסיקה של הטקסט שכתב הולינגהרסט היא מוסיקה של יופי מנותק רגשית והאפקט שלה על הקורא אינו ניתן להחמצה: לאט ובנחישות משתלטת התודעה המפוצלת של ניק על חוויית הקריאה, ותודעת הקורא מתמזגת בתודעתו של ניק. וכך, לקראת אמצע הרומן, ובעיקר בשליש האחרון שלו, ניק מתחיל לשלם את מחיר הדיסוסיאציה שלו, מחיר סירובו לדעת את מה שהוא כבר יודע, כשכל הקצוות המפוצלים של חייו בביתם של מארחיו מתחילים להתחבר. כל פרט, ולו השולי ביותר, שעליו מספר הולינגהרסט, מופנה בסופו של דבר נגד ניק ונגד הקוראים, והתוצאה המרשימה היא ספר מסעיר וטורד מנוחה, שלפעמים צריך להניחו מהיד כדי להירגע מהלם ההתפכחות שהוא גורם.

הולינגהרסט הוא אמן התיאור ויצירת האווירה, ואמן הסצינות ההמוניות. ארוחות הערב, המסיבות והמפגשים המשפחתיים הם מלאכת מחשבת של בניית דמויות עשירות וססגוניות במלים ספורות. הממד הסאטירי והביקורת הנוקבת על עידן ממשלת תאצ'ר, על הקשר בין הון ושלטון שהיא טיפחה ועודדה ועל הדארוויניזם החברתי שלה, בוקעים בעוצמה בסצינות רבות-משתתפים אשר כולן, מבעד לנקודת המבט של ניק, נדמות כאירועים נחשקים ודוחים בו-בזמן. אולי השיא הקומי של הרומן הוא המסיבה בבית פדן שאליה מגיעה תאצ'ר עצמה. תיאור הגברים הצעירים, חברי המפלגה, המתרפסים לפניה ומעריצים אותה באופן כמעט מיני מצחיק עד דמעות. והאומץ של ניק באותו אירוע (המוזן על-ידי שורת קוקאין שהוסנפה בחדרו) מביא לתוצאות שערורייתיות.

האובססיה של ניק עם יופי היא הכוח המניע שלו: יופי ארכיטקטוני, יופי ספרותי ויופיו של הגוף הגברי. בעולמו של ניק "קו היופי" מסמל גם את הקשת שבשיפולי גבו וישבנו של הגבר, ואמנם הספר (כספריו הקודמים של הולינגהרסט) הוא שיר הלל לגוף הגברי. סצינות המין הן אמצעי חשוב באיפיון של ניק גסט, האורח המתבונן, המעורר אמפתיה אך גם חשד; גם כשהוא מזדיין (והוא עושה את זה לא מעט), הוא נשאר תמיד אורח. ניק מאוהב בביטוי שבו ג'יימס השתמש כדי לאפיין את אדגר אלן פו – "קיצוניותה של ההיעדרות האישית" – והוא נזכר בו שוב ושוב לאורך הרומן, מבלי להבין שהביטוי דווקא מדבר עליו; שממש כמו פו במותו, סופו שקיצוניותה של ההיעדרות האישית שלו תשתלט גם עליו.

חבל שהולינגהרסט עדיין לא תורגם לעברית. לאורך הספר ניק מכנה את הנרי ג'יימס בכינוי שדבק בו, "הרב-אמן" ("The Master"), אך גם הולינגהרסט הוא רב-אמן בזכות עצמו. בפרפראזה על הולינגהרסט עצמו, הייתי אומר שהכתיבה שלו כל-כך מעודנת ומלאת טקט, עד שלעתים היא כמעט ברוטאלית. המוסיקה של השפה, של עידן אחר וקשה (מי היה מאמין שספר על שנות ה-80 ייקרא כבר כספר תקופתי?) ושל הנפש המפוצלת של הגיבור, פשוט סוחפת את הקורא לתוך חוויית קריאה מסתורית וטוטאלית באופן נדיר.

* הרשימה מתפרסמת היום במוסף "הארץ, ספרים".

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: