על "רישומים של התגלות" מאת אריאל הירשפלד

מפל המילים המשכר שפורץ מן ה"רישומים" של אריאל הירשפלד – כך מכונות המסות הקצרות ופרקי השירה המרכיבים את ספרו החדש – הוא תופעה נדירה ביופיה. הירשפלד לא רק נזכר ומספר על אירועים, אבחנות והתבוננויות, הוא גם משחזר אותם. חברה שקראה את הספר אמרה לי, שהקריאה בו היא החוויה הכי קרובה לעישון גראס. אני חושב שחוויית הקריאה בו דומה לכניסה למציאות וירטואלית: אנחנו לא רק קוראים רק על ההתגלויות של הירשפלד, אנחנו גם חווים אותן יחד איתו; רואים את המראות, שומעים את הקולות, מריחים את הריחות וטועמים את הטעמים.

אבל הירשפלד, בשליטתו הנהדרת בלשון ובהתבוננות הקרובה והחודרנית שלו, עושה משהו נוסף, שאחראי אולי לתחושת השיכרון הממסטלת שמאפיינת את הקריאה ב"רישומים של התגלות": הוא מצליח גם לגרום לנו לשמוע את המראות ולראות את הקולות, לטעום את הריחות ולהריח את הטעמים. ההקצפה הזו של החוויה החושית, הערבול המתמיד שלה, זכרהּ ושחזורה, הם שהופכים את חוויית הקריאה למפתיעה ולרעננה כל כך.

עבור הירשפלד, אין דבר שאינו מושא ראוי לרישום: זכרונות ינקות מן העריסה; הולדת בנו הבכור; היכרותו עם אהובתו ובת זוגו, הסופרת המנוחה בתיה גור; מהלך מחלתה וגסיסתה; פריחת הנורית; תמונה במוזיאון; מתכון לגפילטע פיש; עניינים של דת ומדינה; המוזיקה של מוצרט; שיר של חזי לסקלי ועוד. כל הנושאים האלה זוכים אצלו לטיפול מעמיק ומקורי במידה שווה. אין היררכיות של חשוב יותר (למשל, ה"לאומי") או חשוב פחות (האינטימי). עצם ההתבוננות והרישום שבעקבותיה – הניסיון ללכוד מעט מן ההתגלות ולהעבירו אל הנייר – הם העיקר.

ברישום שכותרתו "מתכון לגפילטע פיש", המופיע בפרק הרביעי שכותרתו "לימוד", מספר הירשפלד בשבחיו של הגפילטע פיש של רוזה מן, אמהּ של בתיה גור. "מתכון לגפילטע פיש, כתווי נגינה, הוא דבר רחוק מביצוע של גפילטע פיש", כך פותח הירשפלד את מסתו. ואכן המתכון עצמו, המובא באופן מפורט ומגרה במהלך הרשימה, אינו העיקר. כשהירשפלד מתאר את היום שבו הגברת מן איפשרה לו להיכנס אל מטבחה וללמוד ממנה את סודות הכנת הגפילטע פיש המושלם, הוא כותב על תהליך הלימוד ועל עוצמתו של המפגש הנדיר בין הנדיבות של המלמד והנכונות של התלמיד ללמוד. הלימוד האפקטיבי, אם כן, רחוק מאוד מלהסתכם בקריאה בטקסט, במתכון. כדי לבצע אותו צריך חונך/ת מסור/ה שיהא נכון ללמד את התלמיד כיצד לבצע את הפרטיטורה.

ספרי זכרונות, ממוארים, יכולים להיות מרתקים מכמה סיבות (חלקן לא תמיד הסיבות הנכונות). הם יכולים לרתק משום ההצצה שהם מעניקים אל חייו של הכותב, או בזכות התובנות המרתקות של המחבר ונסיון חייו. "רישומים של התגלות" מרתק בזכות שתי תכונות אלו גם יחד, אבל מעבר לזה בגלל שהוא מעניק את כל החוויות הללו לקורא באמצעות מעשה הכתיבה והמודעות לכוחו. הירשפלד שואל מהחייט הפרפקציוניסטי בסיפור "המלבוש" של עגנון, אשר תר באופן כפייתי אחר אותו "משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש ואם חסר אין המלבוש מלבוש", את האופן שבו הוא מתאר את ה"גפילטע פיש" האולטימטיבי: זוהי אותה תכונה חמקמקה, שאם היא ישנה, הגפילטע פיש הוא גפילטע פיש, ואם לא – אין הגפילטע פיש גפילטע פיש. אפשר לומר כך על ספרו של הירשפלד:  יש בו אותו משהו, שאם הוא ישנו מעשה הספרות הוא מעשה ספרות.

* הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של טיים אאוט תל אביב.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: