"עד קצה המושב" – דברים במסיבת ההשקה של ספרה החדש של עמליה רוזנבלום

לביקורות על הספר:

מוסף "הארץ, ספרים"

עיתון תל-אביב

 

אחד הדברים המרגשים בעיני ברומן "עד קצה המושב" הוא האופן שבו הסיפור מטפל, באמצעות דמויות של כלבים, במפגש שבין העולם הפנימי ובין העולם החיצוני: המפגש בין התפישה שלנו את עצמנו ואת הזולת, ובין האופן שבו הזולת או הקבוצה תופשים אותנו. מהי קירבה? מהי זרוּת? מהי ידידות? מהי נאמנות? מהי אחריות? מהו פחד? מהו אומץ-לב? על השאלות האלה ועל שאלות רבות נוספות, גיבוריו הכובשים של הרומן מספקים המון תשובות, לפעמים סותרות, אבל שלא כמו במבחן, כאן כל התשובות כנראה נכונות, וזו אולי הסיבה שהסיפור הזה הוא מתוק ומריר גם יחד, משמח ומעציב, ובעיקר צובט בלב.

ההיפוך-לכאורה בנקודת המבט – מזו האנושית אל זו של בעלי החיים, הוא משעשע אך גם תובע מאיתנו, הקוראים והקוראות, לבחון את עצמנו באופן מתמיד, למשל, את ההתרכזות שלנו בעצמנו הן כיחידים והן כקבוצה, ולהרהר על האנוכיות של הקיום האנושי.

כשקוראים משפט כמו: "המושב כולו לא הפסיק לדבר על הכלב החדש ועל משפחתו," ברור לכולנו שהכוונה היא לכל חברות וחברי המושב, אשר מנסים לתהות על קנקנם של החברים החדשים שעברו להתגורר בביתה של המשפחה שעזבה את המושב לא מכבר. אבל אז הסיפור ממשיך:

החתולים סיפרו שכל מכשירי המטבח הישנים של משפחת צדר הוחלפו בחדשים, כסופים ונוצצים. הציפורים סיפרו שבחדר השינה כלי המיטה תאמו זה לזה. חזירי הבר, שנברו באשפה, אמרו ששאריות הברביקיו היו טעימות מהרגיל. הנחשים, שיוצאים ממחבואם רק כשיש להם תלונות, סיפרו שדחפורים לא מפסיקים להפוך את האדמה ולהפריע להם. מכאן הסיקו כולם שכל השטח הולך להשתנות." (עמ' 27).
 
ואנחנו חייבים לשאול את עצמנו – דרך השאלה מה זה "המושב כולו?" מי הם חבְרוֹת וחברי המושב? – אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, את מי אנחנו לא רואים? מקיומו של מי אנחנו מתעלמים? ולמה?

כשמתרחש "האירוע שבעקבותיו התברר ששום מקום אינו מחוץ לעולם" (עמ' 54), ואני לא אדבר עליו כדי לא להסגיר סודות ("לכל מקום יש סודות, ויש סיבה שהם לא מגלים את עצמם מיד בפני זרים" (עמ' 42)), מניפת השאלות הללו נפתחת במלוא הדרה, וכל השטח אכן משתנה, ואני מתכוון לשטח הרגשי שלנו כקוראות וכקוראים, משום שאז מתחיל המפגש, הכואב לפעמים, של בין העולם הפנימי של גיבורי הספר והעולם החיצוני.

"אתה יודע איך ההרגשה יכולה לפעמים לעצור אותך אפילו יותר מגדר?" (עמ' 35), שואל שוקו, הכלב העירוני שעבר למושב, את הויסה כלב האורווה העיוור וחסר חוש ההומור, כשג'וני, גיבור הספר מאזין לשיחה ביניהם בהיחבא.

לזה בדיוק אני מתכוון כשאני מדבר על נקודת המגע בין העולם החיצוני והפנימי – הכלי של ההאזנה, הציתות לשיחה שמנהלים אחרים – הוא גם מה שגורם לג'וני להתעמת עם העיוורון שלו כלפי שוקו, הכלב החדש במושב, וגם עם הגעגועים שלו לארתור, חברו הטוב שעזב את המושב.

מה הם געגועים, אם לא הגדר שמוקמת בין הפנים והחוץ? הגדר שבין היכולת לקבל את העובדה שאנחנו יכולים לאהוב יותר מאדם (או כלב…) אחד במקביל, מבלי לחשוש שנשכח את מי שעזב אותנו? מה שחשוב באמת, כותבת עמליה, זה המקום שהוא תופס בליבנו, ואנחנו צריכים לבטוח בממשות של המקום הזה, אפילו שלא ניתן למדוד אותו בכלי המדידה המוכרים לנו. לא סתם כתבה יונה וולך ש"אדם הוא מקום" ושכולנו נמצאים כל הזמן בהרבה מקומות במקביל: אצלנו, אבל גם בליבותיהם של אלה שאוהבים אותנו.

זה מה שמלמדת אותנו עמליה ב"עד קצה המושב": לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את הכוח הזה שיש לנו, להיות בו-זמנית בשני מקומות, בעולם החיצוני ובעולם הפנימי, ואנחנו צריכים להיזכר בכוח הזה, ממש כמו ג'וני, שלומד שארתור, חברו הטוב שעזב את המושב יכול להמשיך ולחיות בליבו, למרות הכאב שבאובדן.

* הדברים נישאו במסיבת ההשקה של הספר, ב-1.7.2006.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: