על "אמנות, אמת ופוליטיקה" מאת הרולד פינטר

השפה היא נשק יום הדין, לפי המחזאי הרולד פינטר: היא מוחקת את הזהות ומכחידה אותה, היא משפילה את בני קבוצת המיעוט ומעלימה אותם מן העין. "השימוש בשפה נועד למעשה להשעות את המחשבה… [היא] כרית מרגיעה ולוטפת של ביטחון" (עמ' 21). מי ששולט בשפה בעולם המעשה – העולם בידיו, והדמוקרטיה, טוען פינטר, שהיא בעצם סוג של דיקטטורה, שיכללה את אמנות השליטה בשפה לאין שיעור יותר מן הדיקטטורות הידועות וה-New Speech האורווליאני שלהן. לעומת זאת, השליטה בשפה בעולם האמנות היא כבר משהו אחר לגמרי: שם השפה היא לא יותר מאשר "עסקה רב-משמעית, טובענית, טרמפולינה, בריכה קפואה העלולה להישבר תחתיך, היוצר, בכל רגע". חוסר האמון הבסיסי בשפה הוא אולי החוט המקשר בין היצירות של פינטר המקובצות בספר החדש של הוצאת רסלינג. הבוגדנות שלה, כמו הכוח האדיר שמגולם בה, הם מקור לייאוש, אבל גם ללא מעט תקווה.

הכרך הצנום שמוגש בתרגומו המצוין של אברהם עוז (ובצירוף אחרית דבר מאירת עיניים פרי עטו) הוא בעצם לבנת חבלה המתחזה לספר. הוא כולל את הנאום הפרובוקטיבי, השנון והמדכא עד עפר שנשא פינטר עם קבלת פרס נובל לספרות לשנת 2005, ואשר היה ההיפך הגמור מנאומי התודה ההוליוודיים נוטפי הדבש והחנופה שניתן למצוא במעמדים מסוג זה. קריאה בו גורמת לאי נוחות ולהלם קל; לא צריך הרבה כדי לדמיין מה חשו האורחים הנכבדים בטקס הרשמי כששמעו את הנאום המתריס והתובעני (והכפוי טובה לכאורה) במקום הכרת תודה עיוורת לכבוד הרם לו זכה הנואם.

בנאומו דן פינטר בשקר הגדול שגלום לדעתו בדמוקרטיה המערבית. הוא טוען שהשפה היא זו שמשמשת את העולם המערבי – ובעיקר את ארצות הברית ובריטניה (המתוארת כגרורה רופסת של משטרו של ג'ורג' וו. בוש) – כדי לכסות על פשעיו ולהכחישם. פשעים אלה, ובכללם עידוד רצח עם במקומות שונים בעולם ועצימת עין לנגד פשעים שביצעו אומות אחרות כדי שלא לפגוע באינטרסים כלכליים, הם חמורים לא פחות מן הפשעים שביצעו דיקטטורים צמאי דם.

ארבעת המחזות שבקובץ (כולם משנות השמונים והתשעים) כמו מדגימים את טענותיו הפוליטיות של פינטר באמצעים אמנותיים. שלא כמו התיאטרון המיידי שגזור מתוך כותרות העיתונים של יום האתמול ושזוכה בעשורים האחרונים לפופולריות רבה בארץ (במיוחד מאז שוועדי העובדים הפכו להיות המנהלים האמנותיים האמיתיים בשטח), הדרמה של פינטר היא מופשטת ותובענית. בחלק ממחזותיו אין לדמויות שמות, והן קרויות בפשטות "האב", "האם", "הילד" וכדומה. המסר הפוליטי שבהם מועבר בצורה מעודנת ומתוחכמת, ולכן גם ארסית ונוקבת, הרבה יותר מאשר באותם מחזות המבוססים על דמויות "אמיתיות". הדמויות של פינטר הן בעצם לא פחות אמיתיות מאלה שבמחזות הכמו-תיעודיים, והן מזכירות כמה מדמויותיו של חנוך לוין. המחזה הקצרצר "שפת ההר" (1988), לדוגמה, מזכיר ברוחו ובנושאים שבהם הוא עוסק את "הילד חולם".

השפה כנשקו של הכובש, כפי שפינטר מראה, היא שפת האב: נשים אינן מורשות (ואינן יכולות) לדבר בה; גם נשות הגברים הכובשים, לא רק נשות הקורבנות, משועבדות לגברים באמצעות השפה. אסור להן לדבר על מה שהן יודעות (כמו במחזה "סיבה למסיבה"), וכך הידע הלגיטימי היחידי בעולם הוא הידע הגברי.

לבנת החבלה שהכינה לנו רסלינג צריכה להתפוצץ ולהעיר אותנו, השׂבעים, משנתנו. מצד שני, אם נכונה טענתו של פינטר שהשפה היא בוגדנית ונתונה בכזו קלות למניפולציות, לא ברור בכלל שגם מילותיו הנכוחות יכולות להזיז ממקומם את אלה שהשתעבדו לצריכה המטמטמת והמרגיעה של מילים מתחנפות. האם פני השטח הקפואים של הבריכה יקרסו תחת היוצר ויבלעו את יצירתו לפני שתהיה לנו ההזדמנות להקשיב לה?

* הרשימה מתפרסמת היום בטיים אאוט תל-אביב.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: