על "סטטוס" מאת אלן דה בוטון

"חרדת סטטוס", ספרו האחרון של אלן דה בוטון (או בשמו העברי המקוצץ, "סטטוס") הוא ספר משונה. כמו ספריו הקודמים של דה בוטון, מדובר במעין מדריך מהז'אנר של ספרי העזרה העצמית, אך בעל יומרה אינטלקטואלית-אמנותית. האמת היא, שגם כמדריך לעזרה עצמית וגם כספר עיון לקוראת המשכילה, מדובר בספר עלוב, לפרקים אפילו מעליב.

נושא הספר מרתק: מהי "חרדת הסטטוס" ומדוע היא משמשת מוטיבציה עיקרית לפעולה אצל רבים מאיתנו? מהם שורשיה ההיסטוריים? כיצד ניתן להתגבר עליה? דה בוטון מגדיר "חרדת סטטוס" כמצב נפשי שבשלו אנחנו מצויים בחשש מתמיד מפני השפלה ואובדן המעמד החברתי שלנו. התיזה שלו היא ש"לחרדת סטטוס יש יכולת יוצאת דופן לעורר צער" וש"הדרך הטובה ביותר להתייחס למצב הזה היא לנסות להבין אותו ולדבר עליו". האם זה מפתיע מישהו? זוהי רק דוגמה אחת לשלל התובנות הבנאליות שהספר משופע בהן.

שני חלקי הספר, ששמותיהם מתכתבים ישירות עם ז'אנר ספרי העזרה העצמית, נקראים "סיבות" ו"פתרונות", ובשניהם הבחירה הרטורית הדומיננטית של דה בוטון היא שימוש בציטוטים אינסופיים מכתביהם של פילוסופים וסופרים: אריסטו, רוסו, קאנט, בוקובסקי, וירג'יניה וולף, פלובר, דה טוקוויל ועוד ועוד. נוסף על הציטוטים, יש בספר איורים רבים, חלקם יצירות אמנות, כרזות פרסומת למוצרי צריכה וסמלי סטטוס, לצד גרפים משונים שמשובצים בפרצופי סמיילי ואמורים להדגים מתי אדם חש מושפל (פרצוף עצוב) ומתי מורם מעם (פרצוף מחייך). כמו רבים מטיעוניו של דה בוטון, גם הם עודְפים ומסבירים את המובן מאליו.

לעיתים נדמה שמדובר באנתולוגיה של טקסטים ואיורים בעריכת דה בוטון ולא בספר שדה בוטון כתב בעצמו. וכאן עולה השאלה: האם חרדת הסטטוס של דה בוטון עצמו היא זו שגורמת לו לרצות להרשים אותנו באמצעות הפגזה שכזו של מקורות? דומה שאת עצתו שלו – להבין את חרדת הסטטוס ולדבר עליה – הוא לא מיישם. מה דה בוטון עצמו חושב על חרדת הסטטוס שלו? לְמה היא גרמה לו? נדמה לי, שהיעדרו של קול אישי (שהוא עצמו ממליץ עליו לנו!) וההסתתרות מאחורי עשרות הציטוטים מכשילה את דה בוטון והופכת אותו להוכחה כתובה לקיומה של אותה תסמונת שממנה הוא מנסה לרפא את הקוראים והקוראות. במלים אחרות, "סטטוס" קצת מזכיר מדריך לנישואים מושלמים שמחברו הוא גרוש.

לפחות במהדורה האמריקאית שבידי (משנת 2004), "חרדת סטטוס" הוא ספר יפהפה: הכריכה האלגנטית שעל גביה איור של ג'נטלמן המצדיע לדמותו הנשקפת מן המראה; הנייר העבה והמשובח שעליו הוא הודפס; איכות הדפסת האיורים המעולה. כחפץ, המהדורה האמריקאית היא סמל סטטוס אמיתי. לעומתו, המהדורה העברית משדרת הכל, חוץ מסטטוס: הקיצוץ התמוה בשם הספר, הכריכה המכוערת, הרפרודוקציה הירודה של האיורים הרבים שמקשה על הקורא להבין מה הרלבנטיות שלהם בכלל לטיעון, התרגום הבעייתי שחייב אותי בכמה מקרים להיזקק למקור באנגלית כדי להבין את הטקסט, השמטת האינדקס שמופיע במקור – הכל משדר ניסיון להוזיל עלויות, ובהכרח, להיות פחות "יוקרתי". וכך, גם הקנקן וגם מה שבתוכו מספקים כמה תובנות מעניינות לספר המעניין באמת שאולי ייכתב יום אחד על "חרדת סטטוס".

* הרשימה מתפרסמת היום בטיים אאוט תל-אביב.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: