גבריות וקרביות (על ספרה החדש של אורנה ששון-לוי)

"הייחוד של הצבא הוא היותו ארגון שנועד להפעיל אלימות הנשלט על ידי מומחים לאלימות", כותבת אורנה ששון-לוי, סוציולוגית מאוניברסיטת בר אילן, בספרה היפה והחשוב על עיצובן של זהויות גבריות ונשיות במסגרת השירות הצבאי. הספר, המתבסס על עבודת הדוקטור של ששון-לוי, בוחן את האופן שבו הצבא מפרק את תפישות המגדר וחלוקת העבודה המגדרית של המתגייסים והמתגייסות, מרכיב אותן מחדש לצרכיו, ובסופו של דבר מייצא אותן אל החברה האזרחית, עם שחרורם של החיילות והחיילים מהשירות הצבאי, ומשפיע באופן מכריע על תפיסת האזרחות של כולנו.

השירות הצבאי בנוי על התפיסה ש"גבריות" היא לגיטימית, בעוד ש"נשיות" היא, במקרה הטוב, לא מפריעה, ובמקרה הרע, מגוחכת ומיותרת. אבל, גם בתוך מחוזות הגבריות הצבאית עצמה יש מרכז ושוליים. עיר הבירה של הגבריות, טוענת ששון-לוי, היא הגבריות הקרבית, ואילו הפריפריה (או הפריפריות) הן כל סוגי הגבריות האחרים, המכונים בשם לא-קרביים והכוללים תפקידי צווארון לבן (מחשבים, פקידוּת, שירות בגלי צה"ל וכדומה) ותפקידי צווארון כחול (טבחים, נהגים, מכונאים). על פי ששון-לוי, הגברים המשרתים בתפקידים הלא קרביים חשים צורך להצטדק על כך שהם אינם קרביים, ורבים מהם מסגלים לעצמם אופן מחשבה והצגה עצמית שמקרבים אותם אל אידיאל הגבריות הקרבי.

ומהו אותו אידיאל גבריות קרבי? אם לחזור לציטוט מפתיחת הרשימה, הרי שאידיאל זה נגזר במידה רבה מהתמחותו של החייל הקרבי: אלימות. אידיאל הגבריות הקרבי מושתת על עיצוב מחדש של גופו של החייל ב"גיבושים", טירונות וקורסי הכשרה, וזאת באמצעים אלימים, כמו למשל התעללות של המפקדים שכוללת מכות, טקסי "זובור", מניעת שינה וכדומה; ובמקביל, עיצובה מחדש של רוחו באמצעות החדרת תחושת עליונות על פני גברים לא קרביים (ולכן, בעלי גבריות פגומה, לפי תפישת עולם זו), ועליונות על פני נשים באמצעות, בין היתר, לגיטימיזציה של הטרדה מינית. "גברים רבים רוצים או מסכימים לשרת שירות קרבי כי זוהי הדרך הישראלית לממש את הגבריות ההגמונית, להיות חלק ממנה וליהנות מזכויות היתר שהיא מעניקה", כותבת ששון-לוי.

הגבריות של החיילים הלא קרביים היא עניין מורכב לא פחות (עד כדי כך מושרשת התפיסה שהחייל הקרבי הוא אמת המידה, עד שאין לנו מילה נייטרלית לחיילים לא קרביים – "ג'ובניק" היא הרי מילה שיפוטית – והם מסומנים ביחס לסטנדרט, כלומר באמצעות ביטוי שקובע שהם לא חלק ממנו). בעוד שרבים מן החיילים בתפקידי הצווארון הכחול הם ממוצא מזרחי או עולים מחבר המדינות, הרי שמרבית החיילים בתפקידי הצווארון  הלבן הם אשכנזים. בשל נסיבות חברתיות ותרבויות, גבריותם של הראשונים מתועלת אל הבית: פרנסה ושליטה בנשים. לכן, רבים מהם מתעקשים על שירות קרוב לבית, לפעמים אף במחיר של ישיבה בכלא. הצבא מתייג אותם כבעלי "בעיות משמעת" או "בעיות ת"ש", ובכך מנציח את היחס המפלה כלפיהם. התוצאה היא שהגבריות הקרבית מוצגת כפטריוטית (האומה קודמת למשפחה), בעוד שהגבריות של המזרחים והעולים פגומה, משום שאצלם המשפחה קודמת לאומה.

ואיפה ממוקמות הנשים? לפי המחקר, הנשים שואפות לאידיאל הגברי, כלומר לאידיאל הקרבי. רבות מהן מפנימות את היחס המערכתי הסקסיסטי ומסרבות לראות את ההקשר הרחב של חוויית השירות שלהן. כך, הן מסגלות לעצמן שפת גוף "גברית" ודיבור בטון נמוך; לועגות לנשים אשר שומרות על סממנים חיצוניים "נשיים"; ומסרבות להתלונן על הטרדות מיניות שהן חוות מחשש שהדבר יצייר אותן כקורבן וכנשיות.

המחקר, המתבסס בין היתר על ראיונות עם 52 גברים ו_1- נשים, מציג תמונה מורכבת ומרתקת של האופן שבו הצבא בונה לצרכיו עולם ממוגדר להפליא. הגבריות הקרבית (ולא גבריות בכלל) היא זו שמאפשרת את האלימות ואת המלחמות, היא זו שגורמת לחיילים לרצות להקריב את חייהם ולהרוג אחרים, אבל היא גם מאפשרת את האפליה (כלפי נשים וגברים) בחברה האזרחית.

 הנחיתות המובנית של הגבריות הלא קרבית ושל הנשיות, והצבתן בעמדה מתמדת של שאיפה אל "הדבר האמיתי" (כלומר, הקרבי), רק מחזקת את עוצמתה של הגבריות הקרבית כאידיאל וכאמת-מידה.

* הרשימה מתפרסמת היום בטיים אאוט תל-אביב.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: