השמש השחורה של ז'וליה קריסטבה

הסופרת האמריקאית מרי גורדון, שקובץ סיפוריה החדש רואה אור בימים אלה בארצות הברית, סיפרה לא מכבר בראיון ל"טיים אאוט ניו יורק" שבכל בוקר, כשהיא מתעוררת, היא חושבת לעצמה שהיום יהיה יום טוב למות בו. את הראיון ואת התרגום העברי החדש לספרה של ז'וליה קריסטבה, "שמש שחורה", אני קורא במהלך נסיעותי ברכבת התחתית של ניו יורק. כמה פעמים במהלך שנות מגורי בעיר הרגשתי את הדחף לרדת אל הפסים ולהמתין שם לרכבת?

השמש השחורה של המלנכוליה, המטפורה שהשתמש בה נרוואל בשירו "אל דסדיצ'אדו" (1853), משמשת את הפסיכואנליטיקנית וההוגה הצרפתייה קריסטבה כדי לכתוב על מגבלות השפה בבואנו לתאר במילים את הכאב הנפשי. כמו הכאב הגופני, גם הדיכאון אינו נוח להמרה למילים, ולכן אנו נזקקים לדימוי. הדימוי שקריסטבה שואלת מנרוואל – ואשר מעניק לספר, שהופיע במקור ב-1987, את כותרתו – הוא רב עוצמה: כדרכה של השמש, גם השמש השחורה מסנוורת וחורכת; היא ישות אכזרית ומסוכנת, אבל בלעדיה לא ייתכנו חיים. האם הדיכאון הוא מחלה שיש לרפאה, או חלק בלתי נפרד מן החיים שיש לקבלו כפי שהוא?
קריסטבה מוליכה את הקוראים בשבילים האפלים והמפותלים של הנפש הדכאונית. הפתיחה הפיוטית של הספר והקצביות של הכתיבה (שעוברת היטב בתרגום המצוין) מעידות על כך שהיא לא כותבת על הדיכאון כמתבוננת מהצד בלבד. עמודי הפתיחה, שבהם היא כותבת על המשיכה אל המיטה ואל הכרית, על אובדן טעם הדיבור וטעם החיים, ועל הדיכאון כעל "הביטנה הקודרת של האהבה", הם מהמצמיתים והמהממים שבעמודי הספר היפה הזה.
הכתיבה האישית בגוף ראשון יחיד היא שער כניסה רחב, מזמין ואפל אל תוך טקסט סבוך, שבו הכתיבה הקריסטביאנית בגוף שני רבים היא כתיבה מורכבת, שמלפפת יחדיו ניתוח ספרותי, פסיכואנליטי ונוירו_כימי, ומצריכה לעיתים קריאה חוזרת של משפטים או פסקאות שלמות. לאחר שעוברים בשער הפתיחה, קריסטבה מציעה מבוא היסטורי ומושגי של הדיכאון. היא מאפיינת את הדיכאון (בעקבות פרויד והתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית) כאגרסיביות סמויה כלפי אוביקט אבוד. זהו מהלך המרה של אובדן לדיכאון: "אני אוהב אותו (דומה שאומר האדם הדכאוני ביחס לאדם או לאוביקט אבוד) אולם עוד יותר מכך אני שונא אותו; משום שאני אוהב אותו ועל מנת שלא לאבדו, אני ממקם אותו בתוכי; אולם משום שאני שונא אותו, אותו אחר בתוכי הוא עצמי רע, אני רע, אני אפס, אני הורג את עצמי".

אבל קריסטבה טוענת גם שהמבנה הדכאוני יכול לשמש גם כהגנה מפני התפרקות, משום שאצל דכאוניים רבים הוא מגן מפני התאבדות, ממש כשם שאצל אחרים הוא מוביל אליה. כדי שהדכאון יגן מפני ההתפרקות המוחלטת, מפני המוות, הוא חייב "להישען על ארוטיזציה כלשהי של הסבל", והיצירה האמנותית, כמו השיח הדתי, הם המקומות שבהם אותה אירוטיזציה של סבל משמשת אמצעי מרפא ומשכך שמונע את ההתאבדות.

קריסטבה משלבת בספרה ניתוחי מקרה של מטופלות, ומקדישה פרקים לצייר הולביין, לדוסטוייבסקי, לנרוואל ולמרגריט דיראס, שבהם היא מנתחת כמה מיצירותיהם ומנסה להרכיב מתוך הניתוח שפה כלשהי, ולו רעועה, של המצב הדכאוני. ההסתייגות היחידה שיש לי מהניתוח המבריק (והכואב) שלה, היא מהא-פוליטיזציה של כמה מטיעוניה. זו באה לידי ביטוי בהתמקדות המוחלטת כמעט בעולם הפנימי, ובהתעלמות – למרות מראית העין המודעת לַהֶקְשר – מהעולם החיצוני; כאילו החוקיות של האחד אינה שלובה כלל בזו של האחר. לדוגמה, קריסטבה מלבישה מקרה של אשה הרוצחת את מאהבתו של בעלה על מודל הנפש הדכאונית, כלומר היא מתעלמת לחלוטין מההקשרים החברתיים וההיסטוריים של רצח זה. מכאן עולה כי הנפש, על פי קריסטבה, פועלת בוואקום עם חוקים משלו שלא מושפעים כלל מהתרבות הכללית.

* הרשימה מתפרסמת היום בטיים אאוט תל-אביב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: