המילון מהעיתון

אני עומד ומתלבט: לקנות או לא? הרי ממילא אני לא אקרא את הספר הזה בחודשים הקרובים – כבר מזמן אני לא קונה ספרים כדי לקרוא – אבל אני ממש חייב את הספר הזה, הרי זה לא יעלה על הדעת,שהספר הזה לא יהיה בספריה שלי. ואז פתאום אני שומע: "סליחה?" אני ממשיך להיות שקוע בעניינים שלי, לא ברור אם ה"סליחה" מופנה אליי או לא, אז אני מעדיף להעמיד פנים שלא שמעתי ולהתעלם, ואז אני שומע שוב "סליחה?". אני מרים את עיניי מהספר ואני רואה אישה גבוהה, חמורת-סבר ורזה, כבת חמישים, מאופרת בכבדות ולבושה קצת מצחיק, קיסם תחוב בזווית הימנית של פיה. "אתה עובד כאן?" היא שואלת אותי, והקיסם עולה ויורד תוך כדי שהיא מדברת. "לא", אני אומר, "אז מי עובד כאן?" היא כמעט נוזפת בי, "לא יודע", אני מושך בכתפיי, וחוזר לי להתלבטויות הקטנות שלי.

אבל גם אם אני אקנה את הספר, איפה אני אשים אותו? הרי כבר מזמן נגמרו לי הקירות שאפשר לתלות עליהם מדפים, ואני כבר התחלתי לשים את הספרים החדשים שאני קונה בארגזים. ואז אני שוב שומע, "סליחה?" אני מרים את ראשי, ואני רואה את האישה הזאת עומדת ליד קונה אחר שמחזיק ספר אחר אבל אולי יש לו אותן התלבטויות, והוא מרים את עיניו מהספר האחר, והיא שואלת אותו, "אתה עובד כאן?" והוא מסמן בראשו לא, העיניים שלו עוקבות אחרי הקיסם שלה שמשרטט קווים אנכיים באוויר תוך כדי שהיא מדברת, והיא מתעצבנת עליו, "אז מי עובד כאן?" והוא מושך בכתפיו, נותן עוד מבט אחרון בקיסם, והיא פונה לקונה אחרת שמחזיקה ספר ושואלת אותה, "סליחה, את עובדת כאן?" והבחורה אומרת לה שלא, "אז מי עובד כאן?!" היא צורחת, והקיסם נופל על הריצפה, והיא מתכופפת, מרימה אותו ומחזירה אותו לפיה, ואז כנראה שמישהו שעובד כאן שומע וניגש, ואומר באדיבות, "כן, גבירתי, איך אני יכול לעזור", והיא במבט שיכול לנסר יהלום לשניים אומרת לו, "איפה המילון מהמבצע שבעיתון", ותוך פחות משניה – איך היא עשתה את זה עד עכשיו לא הצלחתי להבין – מופיעה בידיה חתיכת עיתון והיא מגישה אותה לזה שעובד כאן. זה שעובד כאן מסתכל על פיסת העיתון ואומר, "אה כן, בואי אחריי." והם שניהם מתרחקים מאיתנו ונעלמים.

זאת חנות ענקית, חנות שאני יכול בלי שום בעיה לבלות בה יום שלם. את הספר שהחזקתי החלטתי לא לקנות, אבל בדיוק ראיתי ספר אחר שאני ממש חייב שיהיה לי. ואחר-כך עוד אחד. תוך כדי שאני משוטט לי בחנות, חושב וחוכך ומתחבט ומתייסר, לקנות או לא לקנות, אני פתאום שומע, "סליחה, אתה עובד כאן?" אני מרים את ראשי והיא עומדת מולי, בידיה שלושה כרכים ענקיים של מילון כנראה, ועם הקיסם בפה, ואני אומר לה "לא". "אז מי עובד כאן?" "לא יודע",  אני אומר תוך כדי נסיגה לאחור. הפעם כבר ניגש אליה מישהו שעובד כאן מייד, והיא אומרת לו, "אתה עובד כאן?" ואחרי שהוא מאשר היא שואלת בחשדנות, "זה המילון מהעיתון?" והוא שוב מאשר, ואז היא שואלת במרירות, "וזה כולל הכול?", ואני מתאפק לא לחייך, וזה שעובד כאן אומר שכן, שזה מילון מצויין, שהמילון מהעיתון נותן את הטון ושזה שחיבר אותו היה פשוט גאון וגם זמר בריטון ושהיא יכולה לקנות אותו בביטחון כי הוא כולל גם ניבון. "אז אני לוקחת", היא אומרת בשביעות רצון, מניפה את ידה האחת וצועקת, "בבקשה את החשבון!"

(יוני 1999)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מישהי  On 29 באוקטובר 2006 at 12:01 pm

    אנשים מסויימים שיקראו את הסיפור הזה יטענו שיש כאן לא מעט התנשאות.
    ופרט לכך, האם לא צריך להיות איזה בדל של עלילה? האם אתה באמת סבור שקיסם בפה יכול להחזיק סיפור ולו קצרצר?

  • הערת אזהרה  On 29 באוקטובר 2006 at 1:56 pm

    וזה בעצם לכסיקון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: