בדיקת ראיה

אלף

כשיוצאים מפתח חנותו של אופטיקאי ועדשות חדשות מותקנות במשקפיים, קורה שמגלים פתאום את העולם מחדש, את הפרטים הקטנים שנעלמו מעינינו בהדרגה עם התדרדרות הראיה (ובמשך הזמן גם הפסיקו להיות חסרים), את הדקויות, את הרמזים; ממש כמו מציל שיושב על חוף הים יום יום במשך שנים, ומשהו, לא תמיד ברור מה, גורם לו לשמוע מחדש את רחש הגלים.

 

בית

לא שמתי לב מתי בדיוק זה התחיל אבל כשגיליתי אותו, החור בכיס הימני האחורי של הג'ינס שלי כבר לא היה משהו שאפשר להתעלם ממנו.
 
גימל

הפרידה מענת התחילה בערך חצי שנה לפני שעזבתי את הבית. התחלתי להרגיש מחנק וחוסר אונים ובהדרגה פיתחתי אליה אלרגיה. מספיק היה שתנשום בקירבתי כדי שאצא מכלי. "מה קורה איתך", היה אחד מאותם משפטי תוכחה שהיא נהגה לומר הרבה יותר מדי פעמים, ואז, יום אחד, פשוט קמתי ועזבתי. לא היו לי הרבה חפצים וגם לא יותר מדי שאיפות.

וזה לא שלא היה לי טוב עם ענת, כשעוד היה לנו טוב ביחד. היו תקופות שהאמנתי בלב שלם שאנחנו נחיה ביחד באושר ועושר עד יומנו האחרון. לא יכולתי לתאר לעצמי את החיים בלעדיה. כלום לא היה חסר. הכל היה מושלם. אבל כל המושלם הזה פתאום נגמר, ונשארתי לבד.

לא ברור לי למה, אבל בניגוד לכל הציפיות (שלי, לפחות), לא הייתי יותר מדי בדיכאון. יש משהו מזכך בלהיות לבד. כל זמן שזה לא נמשך יותר מדי, כמובן. ובאמת לא הייתי לבד יותר מדי זמן.
 
בית

"סליחה", שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי.

"נפל לך הארנק", אמר לי בחור חייכן והושיט לי את הארנק שלי, "לא כדאי לשים אותו בכיס שיש בו חור", הוא הוסיף, אבל אני שמעתי את המשפט הזה ממנו רק הרבה אחר כך, כששיחזרנו את סיפור היכרותנו, כי בשלב הזה תקף אותי פיק-ברכיים והלב שלי, שקצב פעימותיו התגבר כמו שקשוקי רכבת מאיצה איים לנפץ את בית החזה שלי ולפרוץ החוצה ואני אמרתי לעצמי באותו רגע

                                                          – – – יש אלוהים.
 
"תודה", הצלחתי איכשהו להוציא מפי, וההלם שלי היה כפול: גם בגלל שהוא, יותם – זה שמו, כך למדתי כמה דקות אחר-כך – היה פשוט מדהים, וגם מההלם שאני בהלם בגלל בחור. אף פעם גבר לא עשה לי את זה. (או ככה לפחות רציתי להאמין.)

"אה… אפשר לקבל את מספר הטלפון שלך?" שאל יותם אחרי שדיברנו כמה דקות (או יותר נכון, הוא דיבר ואני בהיתי בו ומדי פעם גם הינהנתי בראשי או אמרתי "כן", גם כשזה לא ממש היה במקום), ואני אמרתי "כמובן" (מוזר שהשתמשתי במילה הזאת דווקא), והוא חיטט בארנקו והוציא פיסת נייר ועט והגיש לי אותם אבל אני מרוב התרגשות שמטתי אותם מידי ושנינו התכופפנו בו-זמנית כדי להרים את העט ואת הנייר ומבטינו נפגשו, ממש כמו בסרטים, ואני מהמבוכה נרתעתי קצת לאחור, ואז התרוממנו, ואני, בידיים רועדות כתבתי מספר טלפון והחזרתי לו את הנייר ואת העט אבל אז שמתי לב שזה בכלל מספר הטלפון בעבודה, אז לקחתי שוב את הנייר ורשמתי לידו את מספר הטלפון שלי בבית וגם את הטלפון הנייד, שיהיה.

יותם חייך, קיפל את הפתק, שם אותו בכיס מכנסיו, ואמר "בי".

גלים של צמרמורת נעימה התחילו להתפשט מצווארי כלפי מטה, לאורך עמוד השידרה שלי, וחיוך מטופש נמרח על פני.

לקיתי בהתקף של הלב.
 
גימל

הקשר עם ענת נותק. חוץ מפעם אחת, בעצם, שדיברנו בטלפון. פתקית ורודה שנשלחה אלי ממנה בדואר בתוך מעטפה ושכתוב עליה – – –
 
                                           "אנחנו ברוגז?
                                            מפחדת להתקשר.
                                                                ענת."
 
– – – גרמה לי להתקשר אליה. אבל היה משהו בשיחה הזאת בינינו, שגרם לי לשכוח על מה דיברנו.
 
בית

בימים הבאים פיתחתי מערכת יחסים אינטימית עם מכשיר הטלפון שלי. מרוב בילבול שכחתי לבקש מיותם את מספר הטלפון שלו, וכך גזרתי על עצמי פסיביות משתקת. אבל כל צילצול הביא איתו רק אכזבה. אמא, אבא, חברים, חברות, אנשים באמת נחמדים מאוד, חלקם אפילו אנשים אהובים, אבל אף אחד מהם לא היה יותם. ואז הוא התקשר.
 
גימל

"אין טעם שניפגש", אמרה לי ענת באותה שיחה אחרונה, ועד עכשיו קשה לי להבין למה בכלל הצעתי שניפגש. זה כל מה שזכור לי מהשיחה הזאת. אחר-כך שמעתי שהיא נסעה לסין ושהיא לומדת שם אמנות באיזו אוניברסיטה ושהיא בלונדינית היום.

                                – – – תם פרק ענת.
 
בית

"בא לך להיפגש?" שאל יותם כשסוף סוף הוא התקשר אלי אחרי שלושה ימים של המתנה מפרכת, ושוב יצא לי ה"כמובן" הזה מהפה.

ראינו איזה סרט, לא ממש ברור לי איזה. אחר-כך ישבנו באיזה בית-קפה, ואחר-כך נפרדנו. הפעם רשמתי את מספר הטלפון שלו, ודילגתי לי קלות לדירתי, תוך פיזום מנגינת הנושא של "הדרדסים", מעין מנהג כזה שאימצתי לי במיוחד למצבים שבהם טוב לי בצורה קיצונית.

הנה מתחיל הכל מחדש: להתקשר או לא? לחכות שהוא יתקשר? לא? להרים את השפופרת, להתחיל לחייג, לנתק ולשמוט את השפופרת לעריסתה. להרים-להוריד-לחייג-לנתק-לכתוב על פתק את מה שצריך לומר כדי לא לדבר שטויות-לעמוד מול המראה ולתרגל-להרים-לחייג-לנתק-לזכור לא להגיד עוד פעם "כמובן"-להתייעץ עם כל העולם-להרים לחייג – – –

(בקול רועד) "שלום, יותם?"

(בשמחה גלויה) "הי, מה נשמע?"

(בלב המחשב להתפקע) "בסדר. מה איתך?"

(בעליצות) "איזה טלפתיה, בדיוק התכוונתי להתקשר, והקדמת אותי."

(על סף עילפון) "באמת?"

(בנימת דאגה) "הכל בסדר?"

(בהכרה מעורפלת) "הכל מצויין!"

(בהקלה) "טוב מאוד. אז נפגשים?"

(מסתמנת התאוששות קלה) "כמובן."

אלף

בפגישה השלישית שכבנו.
                 וקרה משהו שלא קרה לי מאז הפעם הראשונה עם ענת.
                                                                           שמעתי את רחש הגלים.
 
גימל

ארבע שנים אחרי שנסעה, חזרה ענת מסין, ומשום מה, לא ממש ברור לי למה, היא התקשרה אלי.

סיפרתי לה עלי. היא הייתה בהלם.

"עם גבר!?" היא שאלה-צעקה, כמי שלא מאמינה למשמע אוזניה, "כן, עם גבר", עניתי, ואז פתאום היא התחילה לעשות קולות של ממהרת, אמרה "טוב שלום" וניתקה.
 
דלת

כנראה שהיא הייתה המומה מזה שאני עם גבר, יותר מעצם התגלית שיש חיים אחריה. האפשרות שאני אחיה עם גבר הייתה מבחינתה כנראה יותר מפתיעה מעצם האפשרות שאתגבר עליה ושיהיה לי קשר כלשהו.

עד עכשיו לא ממש ברור לי למה היא עשתה מזה כזה עניין. אפשר לחשוב. מה שהכי חשוב זה שטוב לי עכשיו. אז מה אם אני עם גבר. זה בכלל לא משנה שהוא גבר, כל זמן שטוב לנו ביחד, אני חושבת.

* (פורסם לראשונה בגיליון ספטמבר 1998 של "הזמן הוורוד")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסף  On 7 בנובמבר 2006 at 11:37 pm

    שווה קריאה, פעמיים.

  • merav  On 8 בנובמבר 2006 at 2:15 am

    It felt familiar…
    great story.

  • ברלין ברלין  On 8 בנובמבר 2006 at 12:51 pm

    תודה על הפרסום החוזר.

  • ליזי  On 10 בנובמבר 2006 at 9:32 pm

    הקצרצר הזה רק לימד אותי
    כמה אנחנו חיים בתוך תבניות
    כמה קל, הגיוני ופשוט היה לי להניח
    שמדובר בבחור שנפרד מחברה שלו וגילה נטיות הומוסקסואליות
    הלואי והיה אפשר לנפץ לאנשים את התבניות
    שיש להם בראש
    בכזאת קלות
    בשתי מילים
    כפי שאתה עשית
    וגילוי נאות-
    קראתי פעם נוספת רק כדי לחפש האם היה רמז בניסוח
    איזה פיקשוש שירמז שלא מדובר בדובר זכר
    ולכן על כל בנוסף לכל התשבוחות, יאמר גם לזכותך
    שום רמז
    נאדה
    כלום
    כל הכבוד

  • איילת  On 5 בפברואר 2008 at 4:51 pm

    בעייתי, כי בחורות לא שמות אתה ארנק בכיס של הג'ינס, ככה שהוא לא ייפול אם יש חור בכיס …

    איפה התסריט האלטרנטיבי לפגישה עם יותם?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: