נוסעים בעקבות האהבה – על הסרט "האולפן"

בסרטו החדש, דוד אופק ("מלנומה אהובתי", "בת ים, ניו יורק") עוקב אחר חמישה תלמידים – ארבע נשים וגבר – באולפן  ללימוד עברית בתל-אביב ואחר מורתם. האולפן, שנמצא בדרום תל אביב, מהווה מעין פרוזדור כניסה לחברה הישראלית. יואלה, מורתם של התלמידים, היא בעצמה מהגרת. היא הגיעה לארץ מצרפת בגיל 12, ובגללה הערצתה למורה שלימדה אותה עברית, החליטה להיהפך למורה לעברית בעצמה. כאם חד הורית שבעלה לשעבר מסרב לשלם מזונות, היא גם מתמודדת עם קשיים כלכליים דומים לאלה של חלק מתלמידיה.

האולפן

סאשה, שהגיע לכאן מרוסיה למרות שלא תיכנן להגר לישראל, עובד כשוטף כלים במסעדת איל פסטיו בתל-אביב. הוא מנסה ליצור קשר עם בתו הקטנה, אולם בת זוגו לשעבר עושה כל שביכולתה למנוע ממנו לחדש את הקשר עם בתו; דונג-דונג, קולנוענית סינית מוכשרת, נישאה לבחור ישראלי, וכעת היא מתוודעת אל סיפוריהם המזעזעים של מהגרי העבודה הסינים, ולוקחת על עצמה לתעד את התעללות המעבידים הישראלים ולעזור להם. צ'ין, שהגיעה לישראל כמהגרת עבודה, התאהבה בגבר שאת דירתו ניקתה, והם נישאו בסין וחיים בדירה מפוארת בתוכנית למד בתל-אביב. במהלך הסרט היא נוסעת לבקר את בתה שנותרה בסין. אנאבל, בחורה גרמניה שהכירה ישראלי בניו יורק, עברה לגור אתו כאן. ולבסוף, מריסול, בחורה יהודיה מפרו שמחליטה להגר לישראל, ננטשת על-ידי בן זוגה, צעיר ישראלי, כאשר היא נכנסת להריון לא מתוכנן.

סיפוריהם של התלמידים ושל המורה והאופן שבו הסרט שוזר אותם מטשטשים לא מעט גבולות: בין מורה ותלמיד (לאורך הסרט מתברר שלא פחות משיואלה, המורה, מלמדת את התלמידים, הם מלמדים אותה), בין זר ומקומי (יואלה, המורה לעברית, היא מהגרת לשעבר) ובין כוח לחוסר אונים (דונג-דונג, למרות הקשיים האישיים העצומים שלה, לוקחת על עצמה לסייע לקבוצת פועלים סינים).

למעט מריסול, שמניעיה להגירה לישראל לא לגמרי ברורים (נדמה שבמידה רבה זו הייתה גחמה ולא צעד מחושב), ארבעת התלמידים האחרים שאחריהם עוקב אופק בסרט הם נוסעים בעקבות האהבה: דונג-דונג, צ'ין ואנאבל היגרו בעקבות אהוב ישראלי (כמה גברים נוטשים את ארצם בעקבות אהובתם?), וסאשה, שהיה עורך-דין ברוסיה, הגיע בעקבות אהבתו לבתו. אין הרבה אידאולוגיה במניעיהם של המהגרים הטריים, למעט אידאולוגיית החיים: אופטימיות חסרת-תקנה, ולא מעט תמימות, אשר ככל הנראה מהוות תנאים הכרחיים לצעד כל-כך קיצוני של הגירה, ועוד למקום כל-כך קשה ולא סובלני כישראל.

האופטימיות של יואלה ושל תלמידיה היא מקור עוצמתו של הסרט: למרות הקשיים וטראומת ההגירה, הם לא נכנעים לרחמים עצמיים, ולרגע אחד הם לא רואים את עצמם כקורבנות או כמוכי-גורל. באופן מעורר השתאות, החיים הם המסקנה היחידה שמסיקים התלמידים מן הקשיים העצומים שהם מצויים בהם. גם המבט של אופק, למרות שהוא אמפתי ואוהד, הוא לא מבט מרחם.

אבל הסרט הזה הוא לא רק על אהבה וקשיי הגירה; הוא גם על גזענות ושנאת זרים. אמנם, הגזענות נמצאת רוב הזמן ברקע הדברים, משום שעיקר הדברים שמעסיקים את התלמידים הם קשיי היומיום, אבל היא חודרת אל המסך מפעם לפעם. פרט להתעללות במהגרי העבודה הסינים לה נחשפת דונג-דונג, אנחנו זוכים להציץ בתהליך המשפיל שעל אנאבל לעבור כדי לזכות ברשיון עבודה בארץ: ראיונות פולשניים במשרד הפנים שבמסגרתם היא צריכה להוכיח את כנות הקשר שלה ושל בן זוגה. עבור משרד הפנים קשר בין יהודי ללא יהודיה מוחזק כקשר שנועד להונות את שלטונות ההגירה. כאשר צ'ין חוזרת מן הביקור בסין היא מעוכבת בשדה התעופה, והתמונה של אהוד, בן זוגה, ממתין באולם מקבלי הפנים עד בוש להופעתה של אשתו, כאשר כל הנוסעים שהגיעו בטיסתה כבר מזמן יצאו, היא קורעת-לב.

וכך, האולפן בדרום תל-אביב מצטייר כמקום הסובלני והרב-תרבותי היחידי בחייהם של התלמידים, ואולי בישראל כולה. שם כולם עומדים שווים בפני האנטיפתיות של השפה העברית, בפני האובססיה שלה לאבחנה בין זכר ונקבה ובפני הבניינים והמשקלים הבלתי-אפשריים.

הסרט לא נותר בגדר הצצה אנתרופולוגית לחיים של אחרים, כפי שקורה בכל כך הרבה סרטים תיעודיים. ההתמקדות של אופק באנקדוטות מחייהם של התלמידים והמורה, ה"תמונות הקצרות" (כפי שהוא מכנה אותן) שמרכיבות את הסרט, מקנות לו נפח שהופך אותו בו זמנית לתיעוד של חיים ספציפיים ולמשל על החיים בישראל ועל הישראליות עצמה. אף דמות כאן אינה מייצגת מגזר או עמדה מסויימת; האנשים בסרט אינם סמלים. כל הדמויות הן סובייקטים עם השקפת עולם ובחירות אישיות, מוצלחות יותר או פחות. הגישה הזו שנוקט אופק הופכת את הסרט לסרט על הצופים לא פחות מאשר על המתועדים בו, ולכן גם לחוויה כל כך רבת-עוצמה ומטלטלת.

* הרשימה מתפרסמת היום בוואלה! תרבות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 24 בנובמבר 2007 at 12:21 pm

    סרט מקסים, נוגע ללב, מרגש וכואב. כואב לראות עד כמה אנו גזענים, שחצנים ואפילו רעים. אנו מתנהגים לזרים כמו שהתנהגו ליהודים באירופה. עד היום אנו צועקים ומצביעים באצבע מאשימה אם מתנהגים ליהודים בניכר בצורה לא הוגנת. כל מקרה קטן אנו מאשימים את העולם באנטישמיות בעוד אנו העם הגזעני ביותר שעדיין מאמין שאנו הטובים מכל העמים.עצוב לראות את פרצופינו המכוער אבל כאלה אנו.

  • יולה  On 6 במרץ 2011 at 6:49 pm

    אכן סרט מקסים ונוגע ללב. תיעוד מרתק של תהליך מאוד קשה. יחד עם זאת, קשה לי לקבל רמיזות או ביקורות חוזרות על גזענות כמו אלה העולות מהבלוג עצמו ומתגובתה של טלי מ2007.

    לכל מדינה יש חוקי הגירה. וההתיחסות לראיונות הפולשניים במשרד הפנים מוזרה במקצת. בכל מדינה ראיונות של משרדי הפנים הם פולשניים. בדוק את ראיונות משרד ההגירה האמריקאי לאלה הנוסעים בעקבות האהבה ורוצים להשתקע בעקבות האהבה שלהם בארצות הברית.

    יש מקום לביקורת על כך שמקשים על אנשים הרוצים להשתקע ושהגיעו כחוק לישראל, כנגד הברוקרטיה. יש מקום לביקורת קשה כנגד הגזענות בישראל. יחס לנשים. ביקורת נגד מבנה החברה בישראל, לעוצמה שיש לדתיים להכתיב את אורח החיים של אזרחי ישראל, לגזענות כלפי עדות שונות, גזענות כלפי אתיופיים לדוגמה אם נתיחס לעליה האחרונה שהגיעה לישראל. יש בעיות רבות בחברה בישראל כמו שיש בכל חברה אחרת וראוי שנטפל בהן ולא נזניח אותן בשם בעיות בטחון כאלה ואחרות.

    כאשר אבות הסבים שלי ואני מתארת לעצמי שגם שלך, רכשו אדמות בישראל הם באמת חלמו על מדינה יהודית. זה הבסיס עליו נוסדה מדינת ישראל ולא ברור לי מדוע יש להתבייש בזה ומה פסול בזה. יש מדינות רבות בעולם ולא ברור לי הניסיון למחוק את היחוד של ישראל. נראה לך באמת הגיוני לתת לכל אחד לחדור לישראל דרך גבול מצרים הפרוץ ולהעניק לו זכויות והטבות כחלק מההטבות הנתנות לחיים במדינת רווחה?

    מדוע שהמיסים יממנו דברים כאלה במקום לפתור בעיות חברתיות מרכזיות שיש בישראל? ברור לי שהטענה המרכזית היא כנגד הממשלה על שאינה דואגת לגבול הדרומי שלה שבעצם איננו קיים, אבל הזעקה לקלוט ולקבל כל אדם שרוצה להטיב את רמת ההכנסה שלו פותחת פתח לכל עניי העולם להגיע לישראל. שוב, דוגמה מארצות הברית, במהלך תהליך ההגירה לארצות הברית על המועמד להציג יכולת כלכלית, השכלה, בריאות. ארצות הברית איננה רוצה לקלוט אנשים שאינם יתרמו לה.

    ישראל איננה מעמידה אף לא מבחן אחד מכל אלה בפני יהודים המהגרים למדינה. עצם היותם יהודים פותח בפניהם את הדלת. ישראל העלתה במסגרת גלי הגירה שונים אנשים שלא יכלו להוכיח ולא היו צריכים להוכיח דבר מכל הנדרש בכל מדינה אחרת בתחום ההגירה. הייתי אומרת שזו הוכחה די ברורה שבחוקי המדינה, המדינה איננה גזענית. היינו צריכים לדאוג לחינוך הולם כדי להטיב עם החיים בישראל ואלה שזה מקרוב הגיעו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: