הכתיבה או החיים

ספרו היפה של קולם טויבין, "האמן" (הכותרת באנגלית היא The Master, "הרב-אמן"), הוא רומן היסטורי-ביוגרפי על חייו הסופר הנרי ג'יימס (1843-1916). לכאורה, הספר מתרחש במהלך חמש השנים שבין 1895 ל-1899, אולם מסגרת הזמן הזו נפרצת שוב ושוב כאשר ג'יימס של ההווה הסיפורי נזכר בסצינות מילדותו ומנעוריו.

הספר נפתח בהכנה לקטסטרופה: "גי דומוויל", מחזה שכתב ג'יימס בתקווה לפרוץ את חומת האלמוניות והאזוטריות שלו ולהגיע לקהל רחב יותר, מועלה בלונדון. מתוח וחרד, ג'יימס אינו מסוגל לצפות בהצגת הבכורה, ולכן הוא הולך להצגת בכורה של מחזאי אחר, מוכר ומצליח הרבה יותר, אוסקר ויילד. המחזה שצופה בו ג'יימס, "בעל אידאלי", נראה לו וולגרי וזול. כשהוא חוזר אל התיאטרון שבו מוצג מחזהו שלו, אנשי ההפקה מסתירים ממנו את העובדה שההצגה נחלה כישלון חרוץ, והוא מועלה אל הבמה בסופה, מצפה לתשואות, אך במקומן זוכה לקריאות בוז.

שברון הלב שגרם לו כשלון מחזהו גרם להנרי ג'יימס – על פי טויבין – להתמסר לחלוטין לכתיבת סיפורת. ואכן, בשנים שלאחר מכן, הוא כתב כמה מיצירותיו הגדולות ביותר.

הנרי ג'יימס לפי גירסתו הבדיונית למחצה של טויבין הוא איש מתבודד, שתקן ומסור לאמנותו באופן בלעדי. כל אירוע בחייו הוא חומר גלם ליצירה, ומכריו ובני משפחתו מקבלים את העובדה שבמוקדם או במאוחר, הם ודבריהם ישמשו השראה לסיפור כלשהו של ג'יימס. הוא משקיע מאמצים כבירים בהדחקת ההומוסקסואליות שלו ובהימנעות מאינטימיות, והספר עוקב בדריכות אחר כל שביב של תקווה לפריצת המחסומים שהקים לעצמו ג'יימס, אולם המחסומים הללו מתגלים כעמידים בפני כל מתקפה.

טויבין כותב כמה מן הסצינות האירוטיות ביותר שקראתי בזמן האחרון: תיאור הלילה שבו הוא חלק מיטת יחיד עם אוליבר וונדל הולמס, לעתיד נשיא בית המשפט העליון האמריקאי, הוא מסעיר ומתסכל גם יחד. הולמס (שאת כתביו עדיין מלמדים בבתי ספר למשפטים בארץ ובארצות הברית), שהיה בן 24 באותו לילה, וג'יימס, שהיה בן 22, שכבו עירומים, על צידם, כשהולמס מחבק את ג'יימס מאחור. דבר לא קרה ביניהם באותו הלילה, פרט לפירפורי לבו של ג'יימס שניסה לשווא להירדם, ולמרות שהביוגרפים של ג'יימס חלוקים ביניהם באשר לקורות הלילה ההוא, טויבין מצליח לשכנע בתיאורו המעודן באמביוולנטיות של השניים ובחששם מפני מימוש תשוקותיהם.

הנרי ג'יימס של טויבין הוא אדם שוויתר על החיים ובחר באמנות. טויבין מנגיד בין ההתמסרות המוחלטת לאמנות ובין היכולת לחיות חיים אינטימיים מלאים, והשקפת העולם שלו היא קודרת: בחירה באחד, בהכרח מסכלת את האחר. בעולם שבו ההומו היחיד בתקשורת היה אוסקר ויילד, רומז טויבין, ייתכן שהשערורייתיות שנקשרה בהומוסקסואלית דחפה את ג'יימס עוד יותר אל הספרות, וההומופוביה – העצמית והתרבותית – הייתה גורם חזק להתבודדות שגזר על עצמו לא פחות מן המסירות לכתיבה.

הספר, בתרגומו היפה של גיורא לשם, הוא ספר חורפי מובהק. הסגריריות שורה בין דפיו, אפילו בימי השמש (המועטים) שמתוארים בו. טויבין נמנע, ובחוכמה לדעתי, מלנסות ולכתוב בסגנון ג'יימסיאני, ובכל זאת יש בספר הזה מן האיכות של כתיבתו של ג'יימס: למרות שלא קורה בו הרבה בעולם החיצוני, ורוב ההתרחשויות הן פנימיות לגמרי, קשה היה לי להניח אותו מהיד; אבל מרגע שהנחתי אותו, היה קשה לשוב ולשקוע בו בחזרה, למרות שהמאמץ תמיד הוכיח את עצמו.
* הרשימה מתפרסמת בנוסח מעט שונה בגיליון השבוע של טיים אאוט תל אביב.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אלון  On 26 בדצמבר 2006 at 9:35 am

    נשמע ספר מעניין.
    הביקורת כתובה בצורה טובה ומעניינת.

    באופן כללי אני נהנה מהבלוג שלך מאד.

%d בלוגרים אהבו את זה: