מהי אפליה וכיצד נלחמים בה ב-180 מדינות בעולם

האם המשפט הוא הכלי הנכון להתמודדות עם אפליה? האם ניתן לשרש דעות קדומות באמצעים משפטיים? משפטניות, פילוסופיות של המשפט וסוציולוגיות של המשפט עוסקות כבר כמה עשרות שנים בשאלת כשירותו של המשפט להביא לשינוי חברתי ותרבותי. הקובץ שערכו נינה אוסין ודינה פורת, המאגד דברי חקיקה למלחמה באפליה מ-180 מדינות, מגלה שמחוקקים ברוב מדינות העולם סבורים שהמשפט הוא אכן האמצעי הנכון והמתאים להתמודדות עם אפליה. עורכות הספר המרשים והמונומנטלי הזה מסכימות, ובטקסט שמופיע בגבו כתוב כי סקירת דברי החקיקה בספר זה "מדגימה כיצד ניתן להילחם בתופעות אלה (גזענות ואנטישמיות) דרך המדיום המשפטי". אך האומנם הוא מצליח להוכיח זאת?

מאז שרוסקו פאונד, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד, עשה את ההבחנה בין "המשפט שבספרים" לבין "המשפט בפעולה" (law in books and law in action) במאמרו הקלאסי משנת 1910, קשה מאוד לדבר באופן פשוט על הקשר בין החוק לתרבות במדינה, ועל כן השאלה בדבר יעילותו של המדיום המשפטי להילחם באפליות מסוגים שונים עולה במלוא חריפותה. הרי כמעט כל המדינות שחוקיהן נכללים בספר זה אוסרות על אפליה על בסיס מגדרי, גזעי או אתני, ובכל זאת ברבות מהן קיימת אפליה בוטה – גם מצד מוסדות המדינה – כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה.

לכן ראוי להתייחס לקובץ הזה כמות שהוא: אוסף יקר-ערך, ראשון מסוגו, של מקורות ראשוניים עבור חוקרות וחוקרים המבקשים לערוך מחקר השוואתי של חקיקה למניעת אפליה. עד כמה דברי החקיקה המצויים בו מצליחים להתמודד עם בעיית האפליה, בהנחה שכולם אכן מתכוונים לכך בתום לב ולא רק לצורכי יחסי ציבור בזירה הבינלאומית, זו כבר שאלה נפרדת.

חשוב להדגיש כי למרות היקפו העצום, מדובר באוסף חלקי בלבד, שכן בניגוד לכותרת המדברת על "אפליה" באופן כללי, העורכות מתייחסות בעיקר לאפליה על בסיס גזעי ואתני. בסוף המבוא שלהן הן מציינות כי שלוש אוכלוסיות לא נכללות בו: "(1) נשים וילדים; (2) אנשים עם מוגבלויות; (3) הומוסקסואלים". רק על שלוש שורות אלה ניתן לכתוב מאמר שלם: גם על ניסוח הקטגוריות ובחירת המלים (למשל, "נשים וילדים" כקטגוריה אחת), וגם על עצם השמטתן של אוכלוסיות אלה. אציין כאן רק שהפלייתן של שלוש אוכלוסיות אלה קשורה בקשר הדוק לגזענות, כפי שעורכות הספר בוודאי יודעות היטב.

המאבק באנטישמיות, שנדמה שהוא עומד בבסיס הקובץ (ובבסיס פעילותו של מכון סטפן רוט, שהספר מופיע תחת חסותו), חייב להתמודד גם עם שאלות של נישואים בין בני גזעים שונים, שאלות של אאוגניקה ו"השבחת הגזע" וכמובן, כפועל יוצא מכך, גם שאלות של נטייה מינית. שהרי האנטישמיות ה"מדעית" הנאצית עסקה באובססיביות במיניות של גברים יהודים, ב"המתות חסד" של נכים, ובצורך לשמור על טוהר הגזע הארי ולדאוג לילודה שופעת של תינוקות אריים בריאים.

ואכן, רוב דברי החקיקה המובאים בספר עוסקים באיסור על ביטויים או מעשים שנובעים מדעות קדומות. אבל יותר משהחוקות והחוקים של המדינות מלמדים אותנו על מאבקן בגזענות, הם מלמדים אותנו על תרבותן וההיסטוריה של אותן מדינות. במדינות אפריקאיות ובלקניות רבות מופיע סעיף על ג'נוסייד, שנעדר מחוקות של מדינות שלא התמודדו עם רצח-עם במהלך ההיסטוריה שלהן. לעומת זאת, בהודו, נוסף לרשימת הקריטריונים שחוזרת על עצמה כמעט בכל החוקות ("דת, גזע ומין") גם קריטריון הקאסטה כבסיס לאפליה, וגם סעיף המבטל את מעמד ה"מוקצים".

בניגוד להפרדה המלאכותית שעושה הספר בין אפליה על בסיס גזע לאפליית נשים, ילדים, אנשים עם מוגבלויות והומואים, החוקה הפדרלית האוסטרית דווקא קושרת בין סוגי האפליה השונים באותו סעיף, והיא מבטיחה שוויון ואוסרת אפליה על בסיס "לידה, מין, נכסים, מעמד, דת (…) ומוגבלות". דווקא המלה "גזע" לא מופיעה בסעיף השוויון, אם כי יש סעיף בחוק הפלילי המוקדש לרצח-עם.

בעמודים המוקדשים לאסטוניה אפשר לראות כיצד מוראות הקומוניזם עיצבו את החקיקה האסטונית למניעת אפליה, ששמה דגש חזק על פעולות תוקפניות כלפי אזרחים תחת כיבוש – כמו אונס, גירוש, שבי ועבודות כפייה. עוד למדתי, שבארמניה העונש על רצח מתון למדי: 6-12 שנים. אם הרצח בוצע ממניעים גזעניים, לאומניים, או מתוך שנאה/קנאות דתית, הענישה מחמירה יותר: 8-15 שנים או מאסר עולם.

בקריאת טקסטים אלה, החוגגים את ערכי השוויון והחירות, אפשר כמובן ללמוד לא מעט על אמנות הניסוח לגבי היוצאים מן הכלל. במדינות אחדות היוצאים מן הכלל כל כך רחבים, שהם מאיינים כמעט לחלוטין את השילוש "דת, גזע ומין". באיראן למשל, אין להפלות בין גברים ונשים ובין יהודים, מוסלמים ונוצרים, וזאת "בהתאם לעקרונות האיסלאם"; בטייוואן כל האזרחים נהנים משוויון, מחופש ביטוי ומחופש התאגדות, "למעט בנסיבות שיחייבו מניעת פגיעה בזכויות ובחירויות של אחרים, כדי למנוע סכנה בלתי-נמנעת, כדי לשמור על הסדר החברתי, או כדי לקדם את הרווחה הציבורית".

שני יוצאים מן הכלל שמחריבים את הכלל, ולא נכללים בקובץ הזה ככל הנראה מתוך התעלמות מוצהרת מעיסוק באפליה מגדרית, נמצאים בחוקה האיטלקית ובחוק הישראלי. סעיף 29 של החוקה האיטלקית, שהושמט מן הסעיפים המובאים בספר, קובע כי "הנישואין מבוססים על השוויון המוסרי והמשפטי של המינים, במסגרת המגבלות המותוות בחוק, על מנת להבטיח את אחדות המשפחה". כלומר, הסעיף מאפשר להפלות נשים בכל מקום שהחוק מתווה מגבלות כלשהן על שוויונן. סעיף זה נוסף במסגרת פשרה פוליטית שנועדה לרצות את הממסד הקתולי באיטליה ולהבטיח את עליונות הנישואין הקתוליים. הסדר זה דומה להפליא לחוק שיווי זכויות האשה הישראלי, הקובע שוויון מלא בין גברים ונשים למעט בענייני נישואים וגירושים.

שני דברי חקיקה אלה פותחים גם פתח לאיסורי נישואים על בסיס אתני וגזעי, משום שלמרות ניסוחם התמים הם בעצם מפנים לדינים דתיים, שבדרך כלל לא מכירים בתוקפם של נישואים בין-דתיים. בישראל, שבה אין נישואים אזרחיים, מדובר באפליה של ממש. כך, אפליה מרכזית על בסיס דת וגזע הושמטה מן הכרך הזה, והשמטה זו מצערת במיוחד בגלל משמעותה המיוחדת בהיסטוריה היהודית של המאה ה-20.

כאמור, הכרך הזה הוא אוצר של ממש, ואם מודעים לחלקיותו, לבחירות המערכת ולמגבלות הקשר בין משפט לחברה, אפשר ללמוד ממנו לא מעט על משפט, על פוליטיקה אזורית, על היסטוריה ועל תרבות – ובעיקר על אמנות הגילוי והכיסוי של מחוקקים ופוליטיקאים.

* הרשימה מופיעה היום במוסף "הארץ, ספרים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: