"אווירה רגועה ונעימה, עם נוף למכוני ליווי"

פעם, לפני המון שנים, עוד כשהייתי בתיכון, שידרו בגלי צה"ל תוכנית על פאריז. בקדימונים לתוכנית קריין עב-קול מנה על רקע של מוסיקה צרפתית (בטח "שאנז אליזה" או משהו קלישאי אחר שכזה, אני כבר לא זוכר את הנעימה המדוייקת) את יתרונותיה של העיר: "הסיין. הג'אז. ריח הבאגטים. ריח הקרואסונים. ריח של זונות צרפתיות. תרבות." וכו' וכו'. הוא הדגיש במיוחד את ה-ז' שבמילה זונות, כאילו הוא רוצה לומר, אני לא מתבייש לומר את המילה הזו ברדיו (הרי ידוע שבגלי צה"ל כולם ילדים טובים), והטון המתמרח והמתפייט של דבריו רמז על הסקסיות ועל הרומנטיות של המעלות הללו של פאריז.

ביום ראשון האחרון, כתבה רותי סיני ב"הארץ" על הפיצויים המגוחכים שנפסקים לקורבנות סחר בנשים, במיוחד לאור ההתעללויות המזעזעות שהן חוות. רשת שוקן, כידוע (כמו כל העיתונים האחרים העושים זאת), נהנית גם היא מרווחי הזנות בכך שהיא מפרסמת מודעות ל"שירותי ליווי" בין דפי המקומונים שלה, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. ואולי לא.

הרומנטיזציה של חיי הזנות לא פסחה גם על הספרות. בספרו המבחיל של גבריאל גרסיה מארקס, "זכרונות מהזונות העצובות שלי", זה כמעט נראה כמו משהו שכל אישה צריכה לשאוף אליו. להיות זונה, ובמיוחד ילדה בת ארבע-עשרה שצריכה לפרנס חמישה אחים קטנים ואֵם נכה זה נשמע כל כך פיוטי ואקזוטי, ממש תענוג. שלא לדבר על הטורים של דודו בוסי ב"העיר" שבהם סיפר כיצד בעקבות קריאת הספר הזה של מארקס התעורר בו החשק לנסוע ל"מכון ליווי", והוא אכן כך עשה. וכעבור כמה שבועות, הוא אף סיפר שגברים כתבו לו שהטורים שלו חירמנו אותם ודירבנו גם אותם לגשת למכוני ליווי.

גם השבוע, ב"עכבר העיר", אנחנו למדים עד כמה נוכחותם של מכוני הליווי בחיינו היא בעלת פוטנציאל מרגיע ומנחם: "איכשהו העץ, החלונות הגדולים הפונים לרחוב מכוני הליווי, התאורה הלא אפלולית לחלוטין והקהל הפרלמנטרי יוצרים קומבינציה חד-פעמית, רגועה ונעימה" (מתוך המדור "עכבר בר", ב"עכבר העיר" של השבוע, בעמ' 95).

אולי כדאי למשרד התיירות לשקול להוסיף את המאפיין הייחודי הזה של דרום תל-אביב לקמפיין השיווק של ישראל. אפשר לנסח סיסמה פיוטית ולשים אותה בפיו של קריין בעל קול עמוק ומפתה, על רקע נעימת-רועים משנות השלושים. נניח משהו כמו: "הים התיכון. הפלאפל. החומוס. זונות ישראליות. שדרות רוטשילד." משהו שיתרום להסברה של ישראל ויציף אותה בתיירים בקיץ הקרוב.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רחלי  On 27 בינואר 2007 at 10:54 pm

    מארקס ב"זכרונות מהזונות העצובות שלי" – דקדנטי. בוסי – סתם אנטי-אינטיליגנטי. אם אני לא טועה, הבר המוזכר בכתבה, המשקיף אל עבר "מכוני הליווי" הוא ברחוב העלייה פינת עמק יזרעאל. א-אה. אני מטפלת במקלט שאליו מגיעות ניצולות של הסחר הזה. רובן אולצו לעסוק בזנות, סוממו וסבלו התעללות. רובן תישאנה צלקות עמוקות לכל החיים. מי שפוקד את בתי הזונות בארץ, שבהם מוחזקות נשים בכפייה, בפחד, בהרעבה ובפגיעה – הוא בחזקת אנס.

  • אחד  On 28 בינואר 2007 at 7:04 pm

    את רוצה להחריב את כל התרבות המערבית?!

    (אני כן).

  • אורה לב-רון  On 31 בינואר 2007 at 7:47 pm

    העבריין שכולא אותה, ומשלם לו על כך. כל-כך עוד פשע שאפשר לבצע בישראל תוך זכיה בהגנה (לאנוס אוקראינית, לזרוק אבנים על פלסטינית, לקרוא לה שרמוטה).

  • רחלי  On 12 בפברואר 2007 at 1:01 pm

    לא את כ ו ל ה..על הספר האחרון של מארקס שורה רוח מאד דקדנטית, זימתיות פואטית, קצת בסגנון משוררי הfin du siecleס. לגבי דודו בוסי – הבעתי את דעתי על הרשימות האחרונות בטור שלו, שפורסמו בגרסא הקודמת של "העיר", ושצבי מתייחס אליהן בפוסט. הוא תיאר שם בהמשכים את ההתאהבות שלו בנערת ליווי. עם הפוטנציאל הזה יכל להגיע קצת יותר רחוק. אין לי יומרות או יכולת לנתח בצורה מושכלת את מכלול יצירתו (של הראשון או של האחרון, איך שתרצה), ובוודאי שלא את התרבות המערבית (אם כי ודאי תסכים איתי שהיא משתרעת על פני אופקים מעט יותר רחבים משני האייקונים הכבירים ..).

%d בלוגרים אהבו את זה: