אגדת חורף צולעת

וידה וינטר (Vida Winter), אחת משתי גיבורות של "הסיפור השלושה-עשר", היא סופרת בריטית מצליחה, לפחות ככל שהצלחה מסחרית ופוריות ספרותית יכולות להעיד על הצלחה. לאורך כל שנות הקריירה הספרותית שלה, וינטר שמרה על פרטיותה באדיקות ובאופן מקורי. אפילו שמה הסמלי אינו אלא שם-עת. אמנם, היא לא הייתה מהסופרים שמסרבים להתראיין וכך יוצרים סביבם הילה של מסתורין. להיפך, היא התראיינה בתכיפות והייתה נדיבה מאוד עם מראייניה. אלא שכמעט דבר ממה שסיפרה להם על עצמה לא היה נכון. מספר הגירסאות של קורות חייה שמסרה הוא כמספר הראיונות שהעניקה. אבל על סף מותה וינטר מרגישה צורך לחלוק את האמת עם מישהו, לספר את קורות חייה כפי שהיו ולתעדם.

וכך בעצם נפתח ה"סיפור השלושה-עשר": מרגרט לי, בתו של סוחר ספרים עתיקים ועובדת בחנותו, מקבלת בערב קר אחד של חודש נובמבר (ע"ע: וינטר) מכתב הזמנה מאת וינטר לבוא ולכתוב את קורות חייה מפיה. לי, שניסיונה המצומצם בכתיבת ביוגרפיות (היא פירסמה מאמר ביוגרפי קצר על אחים שניהלו יומן משותף) מהססת אם לקבל על עצמה את מלאכת כתיבת הביוגרפיה של וינטר, לאור המוניטין המפוקפק של וינטר בתחום הכנות, אבל היא מוקסמת מספר של וינטר שהיא מוצאת בחנות של אביה וקוראת בן-לילה (ושגם בו נקשר מיסתורין), ומחליטה לפיכך לנסוע לאחוזתה של וינטר ולהתרשם מנכונותה של וינטר לשתף פעולה לפני שהיא מתחייבת לפרוייקט.

פתיחת הספר, הכתוב במתכונת המסורתית של סיפור מסגרת, מבטיחה גדולות ונצורות: עיסוק בשאלות של אמת ובדיה, כוחם המרפא של השיחה והווידוי, והמניפולציות שמאפשרת השליטה בשפה ובנרטיב על ההיסטוריה. הפתיחה שלו לא פחות ממסחררת. היא מבטיחה צלילה אל תוך עולם חורפי, מושלג רגשית ופיסית, אבל שבו כל הקיפאון הזה הוא קיפאון מבחירה, שנועד לחפות על סודות משפחתיים אפלים. סטרפילד לא חוסכת מוינטר וממשפחתה כמעט אף צורה של אומללות: גילוי עריות, מוות בלידה, מחלות נפש, אונס, שריפות, ואפילו רוח רפאים שעד לדפים האחרונים ממש לא ברור אם היא מטאפורה לזיכרונות או רוח "אמיתית" שרודפת את הדמויות. גם הביוגרפית, מרגרט לי, נושאת על כתפיה סיפור משפחתי קשה, דבר ההופך את העיסוק שלה בביוגרפיה של וינטר למורכב וטעון מבחינה רגשית.

אבל למרות הפתיחה המבטיחה, ולמרות המְראה מסויימת לקראת הסיום, הספר בסופו של דבר מתיש ומאכזב. הקריאה בו דומה לביקור במחסן עודפים: המון סחורה מוטלת ברישול על מדפים ועל שולחנות-תצוגה, מקצתה משובחת, אבל רובה בנאלית, צפוייה ומאיכות מפוקפקת, וצריך המון סבלנות (אם יש) כדי לנבור בערימות הסחורה ולאתר את הפריטים המוצלחים. "הסיפור השלושה-עשר" גדוש בתפניות עלילתיות ובהפתעות שהיו יכולות לפרנס שלושה רומנים לפחות. העודף הזה בהפתעות, יוצר בסופו של דבר תחושה של אדישות, ולפעמים גם גיחוך. העוצמה של פיתול אפקטיבי בעלילה נובעת, בדרך כלל, מכך שהוא היה לכאורה כתוב שם כל הזמן, והקורא, או אחת הדמויות, פשוט לא ראו אותו. כאשר התפנית העלילתית היא שרירותית, לא הכרחית ולא מנומקת, היא נדמית כהפתעה לשם ההפתעה בלבד, והתוצאה המתקבלת בעייתית.

מקור נוסף לאכזבה נעוץ בפער שבין ההבטחה של הפתיחה לעסוק במילים ובין ההתעלמות הכמעט מוחלטת של הספר מן השפה וממעשה הסיפור. אמנם, הן הביוגרפית והן מושא כתיבתה מאזכרות לא מעט ספרים במהלך העלילה, מג'יין אייר ועד אנקת גבהים. "ג'יין אייר" אף ממלא תפקיד מסויים בעלילה עצמה. אבל מעבר להתקשטות ביצירות ספרות גדולות אין כמעט דבר ספרותי ב"סיפור השלושה-עשר". בגלל קו מסויים בעלילה, שמעורבים בו אומנת ושתי ילדות, וגם רוח רפאים, לא יכולתי שלא לתהות על הפער הזועק שבין הספר הזה ובין "בטבעת החנק" של הנרי ג'יימס. "בטבעת החנק" (או "פיתול כפול" בתרגום אחר) בנוי גם הוא כסיפור מסגרת מסתורי ואפל, אבל בעוד שאצל ג'יימס הכל מדוייק ומדוד (לעיתים עד כדי תסכול, אבל איזה תסכול נפלא), הרי שהגודש של "הסיפור השלושה-עשר" פשוט מחבל בסיפור שסטרפילד טווה. אגב, סטרפילד לא מתאפקת ולקראת הסוף, הספר "בטבעת החנק" מופיע "עקב צירוף מקרים מדהים" בידיה של האומנת המסורה (עמ' 346).

סטרפילד כותבת, בקולה של לי: "יש משהו במילים. כשהן בידיים מיומנות שיודעות ללוש אותן היטב הן שובות את הלב. הן נכרכות סביב איברי הגוף כמו קורי עכביש, וכשאת כבר לכודה כולך ואינך מסוגלת לזוז, הן חודרות אל מתחת לעור, מחלחלות לתוך מחזור הדם ומקהות את המחשבות" (עמ' 18), אבל לכל אורך הספר המילים שלה לא עושות את זה אלא רק מדווחות על כך שעליהן או ביכולתן לעשות זאת. זהו עוד היבט של העודף הכללי שמאפיין את הספר הזה: עודף של דיבור על האפקט במקום יצירתו.

כאמור, לקראת השליש האחרון של הספר העלילה מתהדקת במפתיע וממריאה, אבל הכול קורס בסיום כשהמספרת בוחרת לא להשאיר אף שאלה פתוחה ולספר את קורותיהן של כל דמויות המשנה. היא פותחת בפסקת התנצלות משונה: "אני מכירה את ההרגשה כשגומרים ספר ואחר כך ממשיכים לתהות יום או שבוע מה קרה לקצב, מי זכה ביהלומים ואם האלמנה העשירה התפייסה בסוף עם אחייניתה… לכן, במקרה שאתם שואלים את עצמכם, תנו לי לספר לכם" (עמ' 410). מכאן ממשיכה סטרפילד ופותרת הכול.

קשה להשתחרר מהתחושה שלמרות נושאיו ולמרות ההצהרות של גיבורותיו עליו, הקשר בין הספר הזה ובין ספרות הוא מקרי בהחלט. הוא משתדל ככל יכולתו שלא להטריד, לא להניח אף שאלה פתוחה לתהיות הקוראים, ואף תעלומה בלתי-פתורה.  האם זה בעצם סרט הוליוודי במילים?

סטרפילד, שזהו ספרה הראשון, היא מורה לספרות צרפתית של המאות ה-19 וה-20, ומתמחה בכתביו של אנדרה ז'יד. היא מתגוררת ביורקשייר שבאנגליה, והתגלתה בסדנת כתיבה של הסופר ג'ים קרייס. על "הסיפור השלושה עשר" היא קיבלה מקדמה של 800,000£ באנגליה, ומיליון דולר בארצות הברית. הספר הופיע לפני חודשים ספורים בלבד בארצות הברית ובאנגליה והפך מייד לרב-מכר. התרגום העברי בדרך-כלל יפה ומדוייק.

*הרשימה מתפרסמת בנוסח מעט שונה היום במוסף "הארץ, ספרים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: