מגילת ושתי (סיפור)

הו ושתי! כמה יפה היית כשנפגשנו במשתה הנשים. משתה הנשים הראשון בחיי. איזה פאר ואיזה הדר, והיין ניגר כמים, והכול הוגש בכלים מכלים שונים. והתפאורה! וילאות הכרפס והתכלת האחוזים בחבלי-בוּץ וארגמן, עמודי השש, כסאות הזהב והכסף. מעולם לא ראיתי יופי כזה, וכל כך הרבה נשים חוגגות ביחד, בלי גבר אחד.

מי לא הייתה שם. אפילו את גרטרוד ואליס ראיתי בין הרוקדות. מחזה מאוד משונה, אני חייבת להודות, גרטרוד הגוצה ואליס הגרומה, השתיים האלה שבקושי יוצאות מהבית, גרטרוד כותבת וכותבת ואליס משרתת תחתיה, רוקדות בתנועות גמלוניות, אבל שמחתי שהזמנת אותן ויותר מזה, שמחתי שהן באו. לא יודעת למה לא ניגשתי אליהן או אלייך. הייתי נבוכה.

הו ושתי, ושתי. כששבעת הסריסים באו, לא הבנתי מדוע נפלו פנייך ורציתי לגשת ולשאול, אבל אחרתי את המועד. הייתי צריכה לגשת כשהגעתי למסיבה. כבר לא היה נכון יותר שאגש כשאסרו אותך בחבלים וגררו אותך משם בשערך. נאלמתי כמו כולן.

גרטרוד ואליס נמלטו, ולמחרת, כששמעתי את הפתגם שפרסם המלך, הוקל לי על שאיני נשואה. "המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה", נכתב בדבר-המלך, "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד-קטן". אני זוכרת את האימה שבה קיבלנו כולנו את הפתגם הזה. גרטרוד כתבה בדברי ימיה שמעתה כל מי שתַבְזה את בעלה, גורלה יהא כגורלה של ושתי – מוות.

חשבתי שלא אנשא לגבר, כי פחדתי לסכן את חיי כשם שאת סיכנת את חייך שלך בנישואייך לאחשורוש. כל שרצית היה שלא שיפריעו לך במשתה שערכת כשם שאת לא הפרעת לו במשתה שלו. איך יכולת לדעת שהתגובה שלו תהיה כה רצחנית? הנה, אפילו אחשורוש עצמו התחרט על מה שעשה כשהתפכח וחמתו שככה. כזה הוא המלך בביתו: משתכר ומייד הוא קוצף וחמתו בוערת. איך יכולת לדעת? איך יכולתי אני לדעת?

עכשיו ידעתי: הפור נפל עלינו הנשים, ועל חיינו איש אינו חס. אנו היינו הראשונות, הרבה לפני היהודים, ומגילת נצחוננו טרם נכתבה. כשיצא הפתגם על מותה של ושתי ולקחיו, והופץ אל כל מדינות המלך, מדינה-מדינה ככתבה ועם-עם כלשונו, איש לא פצה פה ולא מיחה, והעיר שושן לא נבוכה.

אבל חיי הם הפקר עכשיו, ושתי, שהרי נישאתי לאיש. דודי השיא אותי. גרטרוד כתבה פעם שהומוסקסואליות היא בסדר אצל נשים אבל היא ממש לא שימושית עבור גברים. היא טעתה. לו חייתי עם אישה הייתי חשובה כמתה. התחתנתי עם גבר כדי להישאר בחיים. והמעשה שנועד להציל את חיי הוא זה שמסכן אותם, כמו הסם שמרעיל את החולי, אבל גם את החולה.

ושתי שלי, ושתי יקירתי, המריתי את פי מלכי פעמיים, ובכל זאת הוא הושיט לי בכל פעם את שרביט הזהב וניצלתי ממוות בטוח. כיצד ינהג בשלישית? אני לא יודעת מה לחשוב על מותך, ושתי, שהרי בלעדיו לא הייתי ניצלת. אלמלא מותך לא הייתי נישאת לו ואלמלא נישאתי לו והמריתי את דתו, היינו אני ובנות עמי מושמדות. איזו סיבתיות נוראה, מותה של זו הוא חייהם של אלה. אבל אני ובנות עמי מושמדות יום יום, ושתי, מי כמוך יודעת.

בלילה הזה שנתי נודדת, יקירתי, ואני יודעת שלמרות שניצחנו את המן, אני הפסדתי. התפללי עלי, ושתי, וגם אני ונערותי נצום. בבוקר אעזוב את בית הנשים ואת הארמון שלא-כדת, ואצא לי לדרכי, וכאשר אבדתי אבדתי.
 
שלך,

הדסה אסתר

 

 

* הסיפור מופיע היום בוואלה! תרבות במסגרת פרוייקט סיפורים מהמגילה

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אייל גרוס  On 2 במרץ 2007 at 11:50 am

    !!!

  • יעל ישראל  On 2 במרץ 2007 at 5:59 pm

    אגב, למרות שנוטים לייחס לוושתי לסביות, אני דווקא סבורה שהיא לא היתה לסבית. פשוט לא סבלה את בעלה הטיפש.
    וצביקה, תביא את הסיפור ליום האישה הבינלאומי, כולן ייהנו ממנו.
    וגם כדאי לך לקרוא ספר בשם "הימים האחרונים של דוגטאון" של אניטה דיאמנט, על נשים חזקות שחיות בלי גברים, ובלי להיות לסביות.

%d בלוגרים אהבו את זה: