תינוקת נולדה ושמה עונג

יש כמה דרכים לגשת לקריאת הספר החדש והמיוחד של קרול גיליגן, "הולדת העונג", ולכן חשוב להתכונן לחוויית הקריאה בו מראש ולכוונן את הציפיות ממנה בהתאם. "הולדת העונג" מכשיל את סיווגי הז'אנרים שאנו רגילים אליהם, משום שהוא אינו נענה בקלות להפרדה המסורתית בין כתיבה עיונית לכתיבה אמנותית (אך לאו דווקא בדיונית). לכן חייבים להשעות בשעת הקריאה ב"הולדת העונג" את התפישה שלפיה כתיבה עיונית "טובה", "סמכותית" ו"תקפה מדעית" אינה מתיישבת עם עיצוב אומנותי ועם כתיבה אסוציאטיבית ואישית, ולנסות להתמסר לניסוי המעניין שמציעה גיליגן.

The Birth of Pleasure

הסיווג המתבקש של "הולדת העונג" הוא ספר-עיון; זהו ספרה האחרון של הפסיכולוגית האמריקאית הנודעת, מחברת "בקול שונה: התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האשה", ספר אשר פירסומו בראשית שנות השמונים שינה את האופן שבו אנו חושבים על המחקר הפסיכולוגי, על התיאוריה הפמיניסטית ועל נשיות וגבריות. "בקול שונה" עורר תסיסה בקרב תיאורטיקניות פמיניסטיות, אשר טענו כי המסקנה של גיליגן בדבר השיפוט המוסרי השונה של נשים עשויה להוביל דווקא להנצחת דיכויין ולפגוע במאבק לשוויון זכויות, משום שהוא מספק לכאורה ביסוס מדעי (ועוד מפיה של אשה!) לטענה הסקסיסטית בדבר השוני העמוק בין גברים ונשים. גיליגן טענה שם, כי בעוד שגברים מנהלים את מערכות היחסים שלהם (בבית ומחוצה לו) מתוך השקפת עולם של זכויות, או "מגיע לי" (ethic of rights), הרי שנשים מקבלות החלטות על בסיס חשיבה הקשרית ומתוך מודעות להשלכות שעשויות להיות להחלטותיהן על הזולת. לכן, פעמים רבות, נשים מוותרות על מה שזכותן לקבל, משום שהדבר עשוי לפגוע בזולת או במערכת היחסים (ethic of care).

רוב מבקריה ומבקרותיה של גיליגן נתלו באבחנות אלה וקראו לתוכן מסקנה שלא הופיעה בשום מקום בכתביה, אך הפכה להיות מזוהה איתה (ועם זרם הפמיניזם התרבותי אליו היא משוייכת) למרות זאת: שהמהות הנשית היא ותרנית ופשרנית, בעוד שהמהות הגברית עומדת על זכויותיה. מכאן, טענו מבקריה של גיליגן, קצרה הדרך להצדקת חלוקת התפקידים המסורתית בין גברים ונשים ולהנצחתה.

המרחק בין ההאשמה במהותנות (essentialism) ובין עמדותיה של גיליגן הוא רב, וכדי לראות אותו צריך היה לקרוא את הספר. גיליגן טענה, וגם הראתה, כי ההבדלים הללו אינם מוּלדים ואינם מעוגנים בביולוגיה, אלא בחינוך ובהבנייה חברתית.

ב"הולדת העונג" ממשיכה גיליגן את המסע בעקבות האתיקות השונות של גברים ונשים, ומנסה לחשוף את התהליכים שגורמים לכך שגברים ונשים מפעילים שיקולים מוסריים שונים בתהליכי קבלת ההחלטות שלהם. גיליגן אגב, לא טוענת כי סוג מסויים של שיפוט מוסרי עדיף על פני האחר, אלא ששני הסוגים הם תוצאה של הסדר החברתי הפטריארכלי, והם מנציחים אותו ומשמרים אותו, ובסופו של דבר מביאים לאובדן מערכות היחסים: הגברים מתעלמים מצרכיו של הזולת ומוחקים אותו, בעוד שהנשים מתעלמות מצרכיהן שלהן ומוחקות את עצמן, והתוצאה היא, שלא אלה ולא אלה נמצאים באמת בתוך מערכת היחסים.

כאמור, בבסיסו של הספר עומדת תיזה, והוא נשען על מחקרים רבי-שנים שערכה גיליגן הכוללים ראיונות עם ילדים, עם נערות ועם זוגות שפנו לייעוץ זוגי. אבל הספר כתוב כספק-ממואר, ספק-רומן, וצריך להיות נכונים לצאת למסע הקריאה השונה הזה כדי להבין שהכתיבה הבין-ז'אנרית היא בעצם חלק חשוב מהתיזה של גיליגן.
שאלת המחקר של גיליגן שאפתנית: מדוע מערכת היחסים האינטימית בין גברים ונשים נכשלת פעם אחר פעם? כיצד ניתן להסביר את הכישלון הזה, בהינתן שהסדר החברתי דווקא מעודד את צורת ההתקשרות הזו ואף מטיל סנקציות (חברתיות ולעיתים אף משפטיות) על מערכות יחסים אינטימיות שאינן עונות על המודל ההטרוסקסואלי-מונוגאמי?

כמו ב"בקול שונה", שם הצביעה גיליגן על כתם עיוור מרכזי במחקר הפסיכולוגי, שבא לידי ביטוי בכך שכל המימצאים אודות התפתחותן המוסרית של נשים התבססו על ראיונות עם בנים וגברים בלבד, גם כאן מפנה גיליגן את תשומת הלב לכתם עיוור מרכזי בתיאוריה הפסיכולוגית; הפעם היא טוענת, כי ההסברים בדבר ההתפתחות הרגשית של סיפור האהבה בין גבר ואישה בתרבות המערב נשענים על תבנית של סיפור אהבה שסופו טראגי, וסוף טראגי אופייני לסדר חברתי פרטריארכלי, ומתחייב ממנו. גיליגן סבורה, שכדי שנוכל להשתחרר מן הסדר החברתי הפטריארכלי עלינו לנסות ולהחליף את הארכיטיפ הטראגי בסיפור אהבה שסופו טוב.

היא תוהה: הייתכן שהסיפור שנבחר על-ידי פרויד ויורשיו כדי לשמש כתבנית תיאורית של ההתפתחות הרגשית של ילדים וילדות, (ולאחר מכן נערות מתבגרות), כלומר סיפורו של אדיפוס, הלקוח מן הטרגדיה היוונית והמנבא סוף טראגי, הפך למעין ציפיה שמגשימה את עצמה ושמתחזקת ומנציחה את הפטריארכיה? ומדוע, היא ממשיכה ושואלת, התבקש לבחור דווקא בסיפור אהבה טיפוסי בעל סוף טראגי ולא בסיפור שמסתיים בטוב, כמו סיפור אהבתם של קופידון ופסיכֶה (אשר על-שם בתם, ששמה "עונג", קרוי הספר), אותו מציעה גיליגן כאלטרנטיבה לטרגדיה האדיפלית?

הצידה שלוקחת עמה גיליגן בצאתה אל המסע בעקבות הקשר שבין הטראגדיה והפטריארכליות עשירה: נוסף על המחקרים האמפיריים והראיונות, היא מצטיידת ביותר מאלפיים שנות דרמה וסיפורת. גיבורותיהם וגיבוריהם של אוריפידס ואייסכילוס, שייקספיר, מרסל פרוסט, טוני מוריסון, ארונדהטי רוי, ג'מייקה קינקייד, ומייקל אונדאנטיה ואחרים, כולם מתעדים באופן ספרותי את התהליכים שהיא מגלה אצל המרואיינות והמרואיינים הצעירים שלה. אופן החניכה אל תוך הפטריארכליות חוצה תרבויות ותקופות היסטוריות, והוא אחיד באופן מעורר השתאות: הבנים מוכנסים תחת מכבש ה"גבריות" הנורמטיבית בגיל רך למדי, בהיותם בני ארבע-חמש, אז הם לומדים, בין היתר, שאסור לבנים לבכות ולשחק בצעצועים של בנות. לעומתם, מניחים לבנות לנפשן עד לגיל ההתבגרות המוקדם. אז, בגילאי עשר-אחת-עשרה, מתחיל תהליך החניכה שלהן אל תוך הפטריארכליות והן לומדות להיות "נשיות".

נוסף על המחקרים האמפיריים והניתוח של יצירות ספרותיות, משלבת גיליגן בכתיבתה קטעי חלומות שלה ורשמים אוטוביוגרפיים: יחסיה המורכבים עם הוריה, מהגרים יהודים ממזרח אירופה, ובעיקר עם אמה, ורסיסים של זכרונות משנות הילדות המוקדמת ותקופת ההתבגרות. כתיבתה של גיליגן היא אסוציאטיבית, ולכן היא גם חלק מהטיעון: תהליכי החניכה שעוברים הבנים והנערות הם קשים וטראומטיים. טראומה מובילה לדיסוסיאציה, כלומר למצב שבו אנחנו לא יודעים את מה שאנחנו יודעים. והדרך להשתחרר מהדיסוסיאציה היא באמצעות אסוסיאציה ולא באמצעות כתיבה לוגית-אנליטית כמקובל במדעי האדם. כתיבה אנליטית היא הביטוי המזוקק ביותר של התנתקות מהידע הקודם והאותנטי שמוטבע בנפשותינו טרם החניכה לפטריארכליות; זהו ידע לא פטריארכלי, ידע של ילדים סקרנים המתבוננים בעולם ומתארים אותו באופן נקי וטהור מהבניות חברתיות, ולכן בכוחו לשחרר אותנו מתבניות הרסניות. הגישה אליו אפשרית רק באמצעות אסוסיאציות חופשיות מכל סד של רציונליזציה ואנליטיות.

התוצאה מרשימה: המימצאים של גיליגן, הן האמפיריים והן הספרותיים, המוסיקה של הטקסט והכתיבה האישית-אוטוביוגרפית נקראים כמו האוטוביוגרפיה של הקורא/ת עצמו/ה. אולי זה מה שהרתיע כמה ממבקריו החריפים של הספר עם הופעתו בארצות-הברית, אשר לא הבינו מה בין כתיבה אסוציאטיבית לספר עיון מחקרי, ונרתעו מהיעדר הריחוק הנדרש מכתיבה מדעית "הולמת".

התרגום לעברית של דריה שועלי מוצלח מאוד. רוב הזמן הוא טבעי וקולח ונקרא כאילו הספר נכתב בעברית במקור. אולם היעדרה של עריכה מדעית ניכר היטב. הבעיה המרכזית נעוצה בעובדה שבפנינו תרגום של המהדורה הראשונה של הספר (משנת 2002) ולא של  הספר כפי שהופיע במהדורתו המתוקנת, בכריכה רכה, ב-2003. גיליגן כללה בגירסת הכריכה הרכה שני שינויים שהיו משמעותיים ביותר לדעתה, כך סיפרה לי במהלך ראיון שערכתי עמה לפני כשנתיים (שהתפרסם בספר "משפטים על אהבה" בעריכת חנה נווה וארנה בן-נפתלי), ואשר הוכנסו לספר לאחר לבטים לא מעטים: ראשית, היא הוסיפה מבוא שבו היא מספרת על המתודולוגיה המיוחדת של הספר ועל הבחירה בכתיבה אסוציאטיבית, ועונה לכמה מן הביקורות שהוטחו בה. ושנית, חלקים מן הפרק הראשון שוכתבו ואורגנו מחדש. נוסף על שינויים אלה, הוסיפה גיליגן כותרת-משנה לשם הספר, והספר בשמו המלא, כפי שהתפרסם במהדורה המתוקנת, הוא: "הולדת העונג: מפה חדשה של האהבה". חבל שהנוסח העברי שלפנינו הוא זה של המהדורה הראשונה מ-2002 ולא של המהדורה המתוקנת.

 

* לראיון שערכתי עם קרול גיליגן בשנה שעברה ושפורסם ב"הארץ, ספרים", לחצו כאן.

* ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הזוייה  On 15 במרץ 2007 at 10:51 am

    בעיה מגדרית(gander) שהסיבה להבדלים נובעת מסביבה, חברה ותרבות ולא מהפן ביולוגי.הרי יש גברים הכלואים בגוף אישה ולהיפך.
    בגלל התניות חברתיות לימדו אותנו לא להלביש בן בצבע וורוד ולתת להם כשהם קטנים, משחקי חשיבה (דבר שעודד חשיבה מרחבית לבנים)

    המין הביולוגי הופך לשולי והתפיסה החברתית היא זו שבעלת משקל גדול לעיוותים בחשיבה ובהבדלים בין נשים לגברים..(תפיסה דיכוטומית)
    אם הבניית המציאות תשתנה כך גם היחס כלפי התפיסה המבדילה גברים ונשים תשתנה.

    לגבי פמיניסטיות, טוב אני לא שורפת חזיות, אולי גפרורים.
    אבל לדעתי, התנועה הפמיניסטית היא זו שכלאה בסופו של דבר את הנשים בבית.

    תודה על הרשומה המעניינת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: