שנה בלי נייר טואלט? בית המשפט העליון האמריקאי, משפחה אחת במנהטן ואיכות הסביבה

1. ימין, שמאל, וכדור הארץ

בפסק דין תקדימי הורה אתמול בית המשפט העליון האמריקאי לסוכנות להגנת הסביבה (Environmental Protection Agency, EPA)  להתקין תקנות שיפחיתו את פליטת גזי החממה מכלי-רכב (את פסק הדין המלא אפשר לקרוא כאן). שלוש-עשרה מדינות ושנים-עשר אירגונים להגנת הסביבה עתרו לפני תשעה חודשים לבית המשפט העליון האמריקאי נגד סירובה של הסוכנות הפדרלית, המופקדת על ביצוע חוק האוויר הנקי (Clear Air Act) להגביל באמצעות תקנות את פליטת הגזים האלה התורמים באופן משמעותי להתחממות הגלובלית. בארצות הברית, אגב, הגזים הנפלטים מכלי-הרכב מהווים כרבע מכלל גזי החממה שנפלטים לאטמוספירה, כך שהטלת מיגבלות שכאלה עשויה להפחית באופן משמעותי את כמות הגזים הנפלטים ואולי לסייע במעט להאטת ההתחממות הגלובלית.

המחלוקת בבית המשפט נסובה על שתי סוגיות: האחת, מיקדמית, והיא שאלת זכות העמידה, והאחרת, פרשנות המונח "גזים מזהמים" שבחוק האוויר הנקי. בנוגע לשאלת זכות העמידה, ארבעת שופטי המיעוט (תומס, סקליה, אליטו ונשיא בית המשפט העליון רוברטס) סברו שלא היה צריך לאפשר לקואליציה הרחבה הזו של עותרים זכות עמידה, ושצריך היה לדחות את העתירה על הסף ובלי בכלל לדון בה לגופה. טענת דעת המיעוט הייתה שבחברה דמוקרטית יש להקפיד על הפרדת הרשויות, ואין לאפשר לעותרים לבקש מבית המשפט שיחייב את הרשות המבצעת להתקין תקנות כאשר זו סבורה שאין צורך בתקנות כאלה.

חמשת שופטי הרוב (ברייר, גינזבורג, קנדי, סאוטר וסטיבנס) טענו שלעותרים יש זכות עמידה ושהם עומדים במבחן זכות העמידה שנקבע בפסיקה וכולל שלושה תנאים: (1) שהעותר סבל פגיעה ממשית ומוגדרת ("concrete and particularized injury"); (2) שניתן באופן סביר לייחס את הפגיעה למשיב ("fairly traceable to the defendant"); (3) ושפסיקה לטובת העותר ככל הנראה תטפל בפגיעה הזו. שופטי הרוב פסקו שלפחות עותר אחד, מדינת מסצ'וסטס, מקיים את כל שלושת התנאים, משום שהיא הצליחה להוכיח שההתחממות הגלובלית כבר העלתה את מפלס המים לאורך חופיה והדבר מעמיד אותה בסכנה ממשית.

בשאלה השנייה, המהותית, סברו שופטי המיעוט כי הגדרת "גזים מזהמים" שבחוק האוויר הנקי אינה כוללת את דו תחמוצת הפחמן שנפלט מכלי הרכב. עמדתה המקורית של הסוכנות האמריקאית לשמירה על איכות הסביבה הייתה שפרשנות המונח "מזהמי אוויר" שבחוק כן כוללת את דו תחמוצת הפחמן, אולם עמדה זו השתנתה ב-2001 בעקבות הוראתו המפורשת של ג'ורג' בוש. שופטי הרוב, לעומת זאת, פסקו כי גזי חממה, ובכללם דו תחמוצת הפחמן, נופלים תחת ההגדרה "מזהמי אוויר שבחוק", ולכן לא רק שהסוכנות חייבת להתקין תקנות שיגבילו את פליטתו, אלא שאם היא מסרבת לעשות כן, היא חייבת להציג ראיות מדעיות שתומכות בעמדתה.

פסק הדין הזה הוא פסק דין חשוב במשפט מינהלי והוא מדגים כיצד שאלת התערבותה של הרשות השופטת בהחלטותיה של הרשות המבצעת היא שאלה פוליטית מובהקת, ולאו-דווקא משפטית, וכיצד גם כאן נשמרת החלוקה המסורתית של ימין ושמאל: בעוד ששופטי המיעוט, שסברו שיש לדחות את העתירה, הם גם מתנגדים להפלות, לזכויות הומואים ולסביות ולזכויות נשים, ותומכים בעינויים אימצו השקפה של אי-התערבות ואף פקפוק בעצם קיומה של תופעת ההתחממות הגלובלית, הרי ששופטי הרוב מחזיקים בדרך-כלל בעמדות ההפוכות. מרתק שממש לנגד עינינו נוצרות עֲרָכוֹת של ערכים: את לא יכולה להיות מתנגדת להפלות וגם בעד איכות הסביבה, ואתה לא יכול להיות קפיטליסט שמודאג מההתחממות הגלובלית.

לאיור שמסכם באופן תמציתי את התפלגות הדעות בבית המשפט לחצו כאן.

עוד על ההחלטה באתר הניו יורק טיימס, כאן.
 

2. ניסוי בבני אדם (או: הריאליטי כובש גם את שוק ההוצאה לאור)

בשבוע שעבר דיווח הניו יורק טיימס על בני זוג ממנהטן שהחליטו להתנסות בחיים ללא צריכה מזהמת למשך שנה אחת. השניים, קולין ביוון ומישל קונלין, ובתם איזבלה בת השנתיים, כבר חיים במשך ארבעה חודשים ללא נייר טואלט, תבלינים, שמן זית, סכיני גילוח חד פעמיים, עיתונים, כתבי עת, טלוויזיה, טיסות, נסיעות ברכבת ובמכונית, מעלית (הם גרים בקומה תשיעית בשדרה החמישית באזור הווילג'), וכל דבר חדש. אם אפשר לייצר בבית (למשל אוכל), הם מייצרים. אם חייבים לקנות – אז רק יד-שנייה. בנוגע לאוכל – אין יותר טייק אאוט (קופסאות פלסטיק) וקונים רק מוצרים שיוצרו ברדיוס של 250 מיילים, כדי לעודד חקלאות מקומית ולהימנע מהטסה או הסעה מיותרת של חומרי הגלם שפולטת גם היא זיהום לאטמוספרה. המטרה היא שההשפעה שלהם על הסביבה תהיה מינימלית. לכן קולין קרא לפרוייקט הזה No Impact, ופתח בלוג בשם No Impact Man שבו אפשר להתעדכן בהרפתקותיה של משפחת ביוון-קונלין.

קולין ביוון, 43, הוא מחברם של ספרי היסטוריה פופולריים. פרוייקט No Impact הוא ספרו הבא: הספר יתעד את השנה של חיים ללא מוצרי צריכה בסיסיים ובמטרה לתרום לאיכות הסביבה. אבל מה שמטריד בפרוייקט הזה, למרות המטרה הנאצלת והנכונות להקריב הרבה מן הנוחות של החיים המודרניים למען כדור הארץ ולמען כולנו, בעצם, הוא שמדובר בעצם בתוכנית ריאליטי יותר מאשר בניסיון לבדוק כיצד אפשר באמת ובתמים להקטין את ההשפעה המזהמת על הסביבה.

די לקרוא את הכתבה בניו יורק טיימס כדי להבין שלאשתו מישל, כותבת בכירה בביזנס וויק, ולבתו הפעוטה לא ממש היתה ברירה והן היו חייבות להצטרף לפרוייקט (מישל נאלצת, למשל, לנסוע על קורקינט לא ממונע לעבודתה, גם בשלג), ואפשר לדמיין תסריט סביר שלפיו מייד בתום השנה בני הזוג יפצחו במסע צריכה מטורף שיבטל את כל מה שהשיגו בשנה הזו – ממש כפי שקורה בסיומה של דיאטה רצחנית ולא מאוזנת.
חוסר הכנות של הפרוייקט נמצא בפרוייקט עצמו: ביוון וקונלין לא צורכים נייר, אבל הם מתראיינים לעיתון שמופץ במיליוני עותקי-נייר. והפרוייקט כולו נולד משום שלביוור לא היה רעיון לספר, וסופו של הפרוייקט הוא בספר, שהוא כידוע חפץ העשוי מהמון נייר (ביוור כבר חתם על חוזה עם הוצאת Farrar, Strauss & Giroux).

ואיפה על המפה הפוליטית ממקם את עצמו קולין ביוון? במאמר שכתב עבור הניו יורק טיימס שבו הוא מספר על הפרוייקט, הוא כותב שנמאס לו להתלונן על המצב הפוליטי ועל מצב כדור הארץ, ולהסתפק בשיחות סלון ובכתיבת מאמרי מערכת: "החרמתי מוצרים שייצורם תרם להגדלת החור בשכבת האוזון; כתבתי מכתבים נגד ציד לווייתנים ביפן… צעדתי נגד שלטון האפרטהייד בזמנו בדרום אפריקה; סלדתי מהישראלים שהורגים בפלשתינאים ומהפלשתינאים שרוצחים ישראלים". הוקעת תופעות אלה לא הפכה אותו לאדם טוב יותר, הוא כותב. אבל האם ההתעללות בעצמו ובבנות משפחתו עבור חוזה לפרסום ספר היא זו שתהפוך אותו לאדם טוב יותר? נדמה לי שביוון נזהר כמו מאש מהזדהות פוליטית, כזו שכתבתי עליה למעלה בהקשר של פסק הדין של בית המשפט העליון האמריקאי מאתמול. זה ניכר גם בכתיבתו וגם מעצם הטוטאליות של הפרוייקט, שנודף ממנה, כמו שכתבתי, ריח של בידור יותר מאשר מעשה מחאה קיצוני נגד האנושות שכורתת את הענף שעליו היא יושבת. אחרי הכל, הוא צריך למכור ספרים, ותיוג כשמאלן בוודאי לא יהיה טוב במיוחד למכירות.

מה שפחות טוב למכירות הוא כנראה ההתמודדות היומיומית עם השלכות מעשינו והניסיון לצמצמן: לצרוך מזון טבעי ואורגני, להפסיק לקנות מכוניות (ובעיקר רכבי שטח שתורמים יותר מכל לזיהום) לנסוע יותר בתחבורה ציבורית, לצמצם את השימוש במזגנים, לעבור לאנרגיה סולארית, למחזר נייר, פלסטיק, זכוכית ומתכת, ועוד אלפי פעילויות אפורות ונטולות יחסי ציבור, אשר יש בכוחן להפחית את ההתחממות הגלובלית לאין שיעור יותר משנה אחת של צום צרכני קיצוני של משפחה בת שלוש נפשות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערדי  On 3 באפריל 2007 at 9:06 pm

    1. ביוון לא "נזהר כמו מאש מהזדהות פוליטית", אלא כותב בפירוש במאמר שהבאת שהוא ליברל.

    2. ממש לא ברור למה אתה חושב ש"תיוג כשמאלן בוודאי לא יהיה טוב במיוחד למכירות" – בכלל וביחוד לספר כזה. בעצם, חוץ מהיציע של בית"ר ירושלים, איפה בדיוק מזיק למישהו להיות מתויג כשמאלן? אני חושב שאנחנו מכירים כמה אנשים שעשו קריירות ומשתלמות ביותר בלי שום כישור חוץ משמאלניותם. לפחות באקדמיה, בתרבות ובתקשורת הרבה יותר מזיק להיות מתויג כימני דוקא.

    3. מה שביוון עושה הוא נסוי של שנה אחת. העובדה שהוא מנסה את אורח החיים הזה במידטאון של מנהטן (לא "בווילג'") ולא בבקתה בקדיתא היא שנותנת את הערך לנסוי הזה. הוא לא מתיימר לטעון שיחיה כל חייו בלי נייר טואלט, אבל מן הסתם חלק מהדברים שהוא עושה ימשיכו גם אחר כך – לראות פחות טלויזיה, או ללכת ברגל, או לצרוך פחות.

    4. מכיון שהספר שלו יהיה כנראה רב מכר, לאור הכסוי שהוא מקבל כבר עכשיו, ובהנחה שחלק – קטן – מהקוראים יאמצו חלק – קטן – מהדברים שהוא עושה, סביר מאד שההשפעה המצטברת תהיה גדולה בהרבה משלושה נפשות לשנה אחת.

    5. לא כל כך באופנה, אצל קבוצות מסוימות, לומר דברים טובים על ארה"ב (לא כי הם חכמים יותר מהמעריצים העוורים שלה, פשוט כי המירו את מושא ההערצה שלהם לאירופה) ובכל זאת יש דבר נחמד בארה"ב: מקובל שם, עוד מימי ת'ורו, שאינטלקטואל הוא גם אחד שעושה משהו, מעבר לכתיבה או מחקר. ביוון עושה משהו, אולי מוצלח ואולי לא. מה אתה עושה?

  • fush@bezeqint.net  On 4 באפריל 2007 at 5:38 pm

    זה מזכיר לי את הפרסום שהבית של אל גור (המטיף הראשי להקטנת צריכת האנרגיה לשם הפחתת ההתחממות הגלובלית) צורך כמויות אנרגיה מטורפות כפולות ומשולשות מבית שמכיל את אותם נפשות…

    סיפור דומה סופר על ביתו של ג'ון טרבולטה, שמצד אחד מהווה אביר איכות סביבה, ומצד שני, מחזיק בביתו מספר מנועי סילון שהוא טס בהם להנאתו, אחד הקוראים פרסם וקבע שעד כה, מר טרבולטה זיהם עם מנועי הסילון שלו, יותר מכמה מאות מכוניות, שכנגדן הוא מטיף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: