גרטרוד סטיין אפילו לא זכרה שהיה לה טבח

"ספר המלח", הרומן הראשון של הסופרת האמריקנית ממוצא ויטנאמי מוניק טרואונג, הוא ללא ספק ספר בן-זמננו. כרבים מן הספרים המופיעים בשנים האחרונות בארצות-הברית ובאנגליה הוא נפתח במבוא גדוש בתודות לאנשים ולקרנות; הוא עוסק בהערת-שוליים ספרותית שגרעינה אמת ובונה עליה רומן בדיוני; הדמויות הראשיות שלו הן דמויות של מהגרים; הקולוניאליזם הצרפתי נמצא ברקע ההתרחשויות; והוא משתמש באוכל ובבישול כמטאפורה המרכזית שלו.

במרכזה של הערת-השוליים הספרותית-היסטורית, הלקוחה מן הפרק העשירי של "ספר הבישול של אליס ב' טוקלס" (ספר חובה, אגב, לכל הבשלנים), עומד בִּין, הטבח הוייטנאמי של הסופרת גרטרוד סטיין ובת זוגה אליס טוקלס. כותרת הפרק העשירי היא "משרתים בצרפת", ובו מקוננת טוקלס על הקושי למצוא משרתים טובים ומהימנים "בימינו". לאחר סידרה של פיטורי משרתים תכופים, מספרת טוקלס, היא פירסמה מודעת דרושים בעיתון. בִּין הוויטנאמי (הקרוי בספרה של טוקלאס טראק) ענה למודעה, והתחיל לעבוד אצלן בסתיו 1929. "ספר המלח" הוא הסיפור הבדיוני של חייו ב"מקדש" של בנות הזוג ברו דה פלר 27 בפאריס.

מבנה הספר הוא מעגלי: הוא נפתח בנסיעה של השלושה אל הנמל. גרטרודסטיין וטוקלס נוסעות לארצות הברית, למסע ההרצאות המפורסם של 1934 בעקבות הצלחת ספרה של סטיין "האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלס". הספר גם מסתיים בנמל, ערב אותה נסיעה. בתווך, בין הפתיחה לסיום, בין נזכר בחמש שנות עבודתו אצל ה"סטייניות", בילדותו בסייגון, בגברים שהיו לו בסייגון ובפריז (כולם מהגרים), ובעיקר באביו, "הזקן". הדיאלוגים הפנימיים והכאובים שבין מנהל עם "הזקן" מהווים חלק חשוב מן הספר. על קולו של "הזקן" משליך בין את כל הספקות שלו בנוגע לזהותו המינית (שלכאורה הוא שלם איתה), לעזיבת משפחתו ולהגירה לצרפת.

טרואונג מעמיסה על דמותו של בין לא מעט: הוא הומו, ספק בן לא חוקי, משרת תמידי, מהגר ואורח. מאז ומתמיד הוא הרגיש לא שייך, גם בעיר הולדתו סייגון, שם בהדרכת אחיו הוא החל בקריירת הבישול שלו, בבית המושל הצרפתי. כנגד דמותו של בין מוצבות הסופרת גרטרוד סטיין (השוער מנחה אותו לקרוא לה תמיד בשמה המלא, ולחשוב עליו כעל מילה אחת, "גרטרודסטיין") ובת זוגה, אליס. גם הן אחרות מינית, גם הן מהגרות, אלא שהן ה"מאדאמיות" והוא הטבח. וכך, "ספר המלח" מטפל בכל הנושאים הכבדים שנטל על עצמו דרך העיסוק דווקא במפגש בין מהגרות ותיקות ומבוססות ובין מהגר חסר כול.

אליס טוקלס אחראית על ניהול משק הבית, והיא יודעת דבר או שניים על בישול. הדמות שיצרה טרואונג נאמנה לדמות שעולה מספרה של טוקלס ההיסטורית: אישה נטולת אַפקט, אטומה לסביבתה, בשלנית מעולה, חסרת פשרות ומחוייבת לקולינריה עד כדי אכזריות. היא מלמדת למשל את בין כיצד לחנוק ביעילות יונים, כדי שייצאו עסיסיות יותר בצליה (היא מקפידה לקנות רק בעלי-כנף חיים, בשביל הטריוּת). יונים שחוטות, היא סבורה, מאבדות דם ומתייבשות. "ההבדל בתוצאה הסופית", מספר בין, "אני מוכרח להודות, הוא מרהיב, אבל הפעולה הנדרשת היא בלתי אפשרית" (עמ' 77).

גרטרודסטיין, לעומת זאת, היא הכוכבת השובבה, המרוכזת בעצמה, ה"גאון", כפי שהשתיים מכנות אותה. "מיס טוקלס לא אוהבת להצטלם בלי גרטרודסטיין", מאבחן בין, אבל "ההפך מזה, היא יודעת, אינו נכון" (עמ' 170). משק הבית הממשי והפנימי של טוקלס עובד כולו כדי לשרת את גחמותיה של ה"גאון" או כפי שטוקלס קוראת לה גם "המלך", "הבעל", "המותק", "השמנמונת" או "הפָטוּסקי" שלה. כולם מאוהבים בגרטרודסטיין, לרבות גרטרודסטיין עצמה: "היא נושאת את עצמה כאילו היא מושא לתשוקה. היא נושאת את עצמה כאילו היא מושא התשוקה של עצמה." (עמ' 35).

בעוד גרטרודסטיין עסוקה בכתיבה או באירוח, מלמדת טוקלס את בין לבשל כפי שהיא עצמה הייתה מבשלת לולא הייתה שוכרת טבח. המוחלטות של ציווייה של טוקלס, חוסר הגמישות וחוסר הנכונות לקבל אילתורים, מבהירים לבין שהוא נשכר כדי להיות טבח-צללים. טוקלס אינה מצפה ממנו שיפתיע אותה ואת גרטרודסטיין. עליו להתקין את מתכוניה בדיוק לפי הוראותיה. בין, תלמיד צייתן, זוכה באמונן כשהוא מגיש לגרטרודסטיין אומלט מושלם, אבל הוא גם מורד פה ושם, ומוסיף לתבשיליו תבלין אקזוטי כלשהו או גרידת תפוז גם כאשר הם לא מופיעים במתכון המקורי.

הנימה ששולטת בסיפורו של בין היא קינה. בין מקונן על אובדן משפחתו, על אובדן מולדתו ועל השבריריות של הקיום החדש שלו, כטבח הצללים של הסטייניות. הוא נזכר בקלות שבה אדונים מפטרים משרתים, משלחים אותם לדרכם בדרך כלל בימי שני בבוקר, כדי שיעמוד לרשותם שבוע שלם לחיפוש טבח חדש, שלא ייוותרו, חלילה, ללא טבח לקראת סוף השבוע.

האטימות החברתית של הסטייניות מתוארת היטב בספר. הן לא ממש גזעניות, הן פשוט עיוורות לזולת באשר הוא. הן לא מתעניינות כלל בחייו האישיים של מי שמבשל להן וחי בביתן (אם כי הן מעלימות עין מחיבתו לאלכוהול, חיבה שעלתה לו בעבר בלא מעט משרות). הן גם לא מתעניינות בפוליטיקה (הרבה נכתב על הישרדותן של שתי היהודיות הלסביות בצרפת של וישי, ועל היעדרה של מלחמת העולם השנייה מכתיבתה של סטיין). אין ספק, העולם של הסטייניות הוא גרטרודסטיינוצנטרי במובהק. ובכל זאת, טרואונג מצליחה לשרטט מערכת יחסים עדינה ומורכבת בין טוקלס, גרטרודסטיין ובין. היכולת שלה להביט על מערכת היחסים הזו באמפתיה לא שיפוטית ובלא מעט הומור מצילה את הספר מהקלישאתיות שהיה יכול ללקות בה בקלות רבה.

הפרוזה האלגית של טרואונג (בתרגומו המצויין של אמיר צוקרמן) בדרך-כלל יפה ומדוייקת. פעמיים היא נכשלת ומתפתה לשים בפיו של בין ניתוח קצר של כתיבתה של סטיין. משונה לקרוא מפיו של טבח, שלדבריו בקושי יודע צרפתית וכמעט אף מילה באנגלית שסטיין "מצאה נחמה בסבך הפרוזה שלה" (עמ' 215) או שהיא "עדיין מאמינה כי בכל יום היא מתקרבת יותר לשפת לידתה" (עמ' 37). אבל למרות שתי ההחלקות הללו, "ספר המלח" הוא הרהור יפה, חכם ונוגה על התשוקה להתבלט ועל הצורך להשתייך.

* הרשימה מתפרסמת היום בנוסח שונה מעט ב"הארץ, ספרים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: