מלחמת הקיום של הפואטיקה המשפטית

פסקי-הדין במערכת המשפט שלנו מורכבים בדרך כלל משתי שכבות: שכבת העובדות, ומעליה שכבת ההכרעה הנורמטיבית. שכבת העובדות היא השכבה שלתוכה מתיכים השופטים את הראיות שהוצגו בפניהם על-ידי הצדדים המתדיינים לכדי סיפור לינארי. הסיפור הזה אמור לייצג את האמת, את "מה שבאמת קרה". רק לאחר שסופר הסיפור העובדתי, אפשר להרכיב עליו את המשפט ואת הנורמות המשפטיות, ולהכריע בין הצדדים הניצים. מכאן נגזרת החשיבות המכרעת של הסיפור: אופן סיפורו ישפיע בהכרח על יישום הכללים המשפטיים ולכן גם על התוצאה. הנרטיב מספק לשופטת, במידה רבה, את המפה להכרעה הסופית, משום שהיא בוחרת כבר בשלב מוקדם זה לתת אמון בסיפורו של אחד הצדדים ולדחות את גירסתו של האחר.

דוגמה מצויינת לאופן שבו הרצאת העובדות על-ידי השופט כוללת בחובה גם את ההכרעה הנורמטיבית ניתן לראות בערעורה של כרמלה בוחבוט, אשה שהרגה את בעלה המתעלל. השופטת דורנר, אחת משלושת שופטי ההרכב שישב בערעורה של בוחבוט על חומרת העונש, פתחה את פסק דינה כך: "כרמלה בוחבוט הייתה אישה מוכה. עשרים וארבע שנים התעלל בה בעלה. ביישוב הקטן שבו היא מתגוררת היה זה סוד גלוי. הורי בעלה, אחיו, אחיותיו והסביבה, כולם ידעו על כך ושתקו." לעומתה, כך פתח השופט קדמי את פסק דינו (לאחר שהצהיר כי אינו מסכים לעמדתם של דורנר ובך חבריו להרכב): "המערערת גרמה למותו של בעלה ב-31 כדורים שירתה בו בגלילון מטווח קרוב, בתוך ביתם, כשהיא מודעת למעשה וחפצה בתוצאותיו." דורנר פותחת בהיסטוריה ובהקשר החברתי; קדמי – במעשה שבשלו הועמדה בוחבוט לדין. דורנר מקבלת את ערעורה של בוחבוט על חומרת העונש, קדמי דוחה אותו.

בראשית שנות השבעים החלו חוקרי משפט אמריקניים, ובראשם ג'יימס בויד ווייט, בבחינת המשפט בכלים ספרותיים, מתוך הבנה שהעולם המשפטי, ממש כמו הספרותי, הופך את ה"אמת" למושא לעיצוב. זרם "המשפט כספרות" (להבדיל מ"המשפט בספרות") מתמודד מאז עם הפואטיקה של המשפט, ובעיקר של פסקי-הדין ובוחן בכלים ספרותיים את הדרכים שבהן השופטים מעצבים את המשפט. ההתמקדות בפסקי-הדין נובעת מכך שהם מהטקסטים הנורמטיביים החשובים ביותר בשיטות משפט שבהן התקדים המחייב ניצב בלב השיטה.

אבל דווקא ה"עידן הדיגיטלי", כפי שמכנה אותו ד"ר שולמית אלמוג, בספרה החדש והמרתק, הוא שהופך את הדיון בפואטיקה המשפטית לחשוב ולנגיש מתמיד. השילוש משפט-ספרות-אינטרנט טומן בחובו, כך טוענת אלמוג, הבטחה גדולה, אך גם מעמיד בסכנה את הלגיטימציה של המשפט כפותר הסכסוכים המוסמך בחברה.

בניגוד לעבר הלא רחוק, שבו הדיון הזה היה נחלתם הכמעט בלעדית של משפטנים, מציינת אלמוג, כיום הוא מתנהל בכל מקום שבו מתקיים דיון כלשהו על המשפט: בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, ובעיקר באינטרנט. כך התקיים, למשל, מעל דפי מוסף זה ואתר האינטרנט שלו, דיון סוער בעובדות פרשת רמון עם פרסום מסתו של פרופסור מנחם פרי, "הנשיקה" ("הארץ, ספרים", 7.3.2007), שהציע קריאה נרטיבית משלו לעובדות בפרשה זו.

פרסום המסה, שנעשה לאחר מתן פסק הדין, היה רק מופע אחד במאבק על יצירתו של נרטיב אחד, ממצה וסמכותי באשר למה שהתרחש בין רמון ובין הקצינה שאותה תקף (לטענתה, וכפי שמצא בית המשפט) או אחריה חיזר באופן לגיטימי (לטענתו של רמון). מרגע היוודע דבר התלונה בתקשורת, גולשי האינטרנט השתתפו בעצם במשפט והמציאו ראיות: תמונות, שמות מלאים, פרטים חסויים, רכילות, עדויות אופי וסתם חוות-דעת. גולשים רבים הצטרפו לסניגוריה, בעוד שאחרים התגייסו לסייע לתביעה. האם המשפט, תחום שבו נדרשת הכרעה נורמטיבית ושבו היחסיוּת הערכית אינה יכולה להתקיים, יכול לעמוד בהתגייסות ההמונית ומלאת החיות של גולשי האינטרנט לעזרתו?

מאפייניו המיוחדים של העידן הדיגיטלי, טוענת אלמוג, מהכותבות המרכזיות בזרם ה"משפט וספרות" באקדמיה המשפטית הישראלית, מחייבים חשיבה חדשה ודחופה על הפואטיקה המשפטית. בעוד שהשפעותיה על הספרות עשויות להיות גם יצירתיות, הרי שה"סערה הדיגיטלית", כלשונה, עלולה להמיט אסון על המשפט.

הספרות יכולה להרשות לעצמה להיות לא שיפוטית, ואולי אף חייבת, לעיתים, לאפשר אמפתיה גם כלפי הדמויות הנקלות ביותר; אין דבר הרסני יותר לספרות מהשיטחיות שמביא איתו הטקסט המגוייס והרדוד. אבל במשפט העולם חייב להיות מחולק לטובים ולרעים, משום שתפקידו של המשפט הוא להכריע בסכסוכים, ולא להסתפק בכך ש"יש פנים לכאן ולכאן". "היה ראוי שהטקסט של השופטות ייכתב ביתר צניעות והיסוס, עם יותר ספקות", כתב פרופסור פרי במסתו. אבל שופט שלא מכריע, שלא קובע אם הנאשם אשם או זכאי, לא ממלא את תפקידו, כפי שזה נקבע בחוק. לכן, בניגוד לטקסט הספרותי, הטקסט המשפטי חייב תמיד להיות שיפוטי. האם משמעות הדבר היא שהטקסט השיפוטי חייב להיות ספרות רעה, כדי שיהיה טקסט שיפוטי טוב?

כפי שמציין פרי במסתו, ובצדק, השופטים "מוגבלים… לחומר הסלקטיבי והמעובד המוגש להם בסיטואציה השיפוטית, ואפילו ממנו עליהם להתעלם אם נפסל משום שהושג או הוגש באורח לא-תקין." זהו אחד ממאפייניה החשובים של שיטת המשפט שלנו, שהיא אדברסרית: השופטים לא יוצאים לחקור בעצמם, כפי שהם עושים במשפט הקונטיננטלי, אלא ניזונים אך ורק מן הראיות ומן הטענות ששוטחים בפניהם הצדדים היריבים. מן החומר שמובא בפניהם, על השופטים לגבש את הסיפור העובדתי.

השופטים גם מוגבלים על-ידי כללי פרשנות ייחודיים למשפט; בראש ובראשונה, עליהם ליישם את חוקי המדינה. החוקים עוסקים הן בדין המהותי (מהי הטרדה מינית), הן בענישה והן בשיטת הפרשנות ובניפוי העובדות (דיני פרשנות ודיני פרוצדורה). כך שנוסף על-כך שאין זה רצוי ששופטים יציעו נרטיב הססני ואמביוולנטי (שעליו אי אפשר יהיה לבסס הכרעה), הדבר פשוט לא אפשרי מבחינה קונספטואלית, שאחרת זו לא תהיה "הכרעת דין", אלא לכל היותר "הצעת דין", יצור טקסטואלי שאין בינו ובין המשפט כל קשר. אגב, שיטות אלטרנטיביות לפתרון סכסוכים, כמו למשל גישור, דווקא פתוחות ליחסיות נרטיבית, ואף נבנות ממנה, ולכן הן קרובות יותר ברוחן לספרות מאשר למשפט.

חילופי הדברים הסוערים בעקבות מסתו של פרופ' פרי כאן במוסף ובאינטרנט, כמו הדיון הציבורי הער באשר למתח שבין שר המשפטים ומערכת בתי המשפט והפרקליטות, מדגישים את חשיבותו של ספרה של אלמוג. זאת משום שאלמוג מפנה את תשומת הלב לאתגרים שבפניהם עומד המשפט כיום על-רקע השינויים הערכיים והטכנולוגיים המשפיעים על חיינו בכלל, ועל המשפט כמוסד חברתי מרכזי בתרבות שלנו בפרט.

האופן שבו משנה האינטרנט את תפיסת הסיפור הוא אחד האתגרים הללו. אתגר נוסף נובע מן הדיגיטציה של מקורות המשפט. בעוד שהנבואות על מותו של הספר (הספרותי) בינתיים מסרבות להתממש, הרי שהכרך של פסקי הדין או זה של ספר החוקים, דברי הכנסת או המחקר האקדמי, הולך ונעלם. מאגרי מידע מסחריים מציעים, תמורת תשלום, גישה למרבית מקורות המשפט, ופעולת הקריאה והמחקר המשפטי של המשפטניות היום שונה מאוד משהייתה בעבר. מאגרי המידע המסחריים הופכים כמויות אדירות של טקסטים לנגישים באמצעות חיפוש של מילות מפתח, אבל אשליית השפע הזו מטשטשת את העובדה שההקשר הולך ומאבד מחשיבותו, טוענת אלמוג. כיוון שדרך ההנמקה המשפטית בנויה על הייררכיה של סמכויות (חוק יסוד ממוקם גבוה יותר בסולם מחוק; פסק דין של בית המשפט העליון הוא אסמכתה עדיפה על זה של בית המשפט המחוזי, וכן הלאה), וכיוון שהרשת בנויה בדיוק להיפך, משום שכל אחד יכול ליצור בה, לעדכן אנציקלופדיות ולהפיץ "ראיות", המשפטנים נדרשים למודעות הולכת וגוברת למתח שבין הדיגיטליות של המידע ובין האנלוגיות של המשפט.

וכאן, בצומת שבין הספרות והמהפיכה הדיגיטלית שעובר המשפט, אולי טמון האתגר החשוב ביותר: כיצד שומרים על הלגיטימציה של המשפט כמכריע בסכסוכים, כקובע נורמות וכמיישמן, בתקופה שבה עצם הגדרתו של הנרטיב, אחד הכלים השיפוטיים החשובים, הולכת ומשתנה ואף "נוגדת את השיח הנראטיבי" (עמ' 90)? כיצד מתמודדים עם השינוי בתפיסת ההייררכיות של טקסטים, שינוי שהספרות יכולה (ואולי אף חייבת) להתמודד איתו, אך המשפט חייב לדחותו, אם ברצונו להמשיך ולהיות לגיטימי?

ניתן לטעון שדבר לא השתנה ב"עידן הדיגיטלי": המשפט עמד בפני שינויים ספרותיים במשך מאות בשנים ושמר על עצמו מפני היחסיות הערכית שהספרות התירה לעצמה. "טריסטרם שנדי", מעין היפר-טקסט קדום, וגם "יוליסס" (שבעצמו היווה מושא לדיון משפטי משנאסרה הפצתו בטענה שמדובר בתועבה) התקיימו בצד השמרנות הנרטיבית ההכרחית של המשפט, ובמובן זה דבר לא השתנה עם יצירת האינטרנט. אלא שהפעם לא מדובר בדו-קיום אוטונומי, אלא בפלישה של האינטרנט אל תוך המשפט, הן כמעצבת של המשפט והן כמושא לעיצובו. הספרות משתנה ומתעצבת מחדש כל הזמן בגלל האינטרנט. אבל, להבדיל מן הספרות, על המשפט לעשות הכל, טוענת אלמוג, כדי להימנע מלהגיע ליום שבו הוא יחבר את ה"טריסטרם שנדי" שלו.

* הרשימה מתפרסמת היום במוסף "הארץ, ספרים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: