למחוק את הנשים לא רק מכתב האישום, אלא אפילו מעזרת הנשים

"תרבות דמוקרטית", מגדר וחברה בישראל, לזכרה של דפנה יזרעאלי, כרך 10, תשס"ו 2006, עורכות אורחות: טובה כהן ורות הלפרין-קדרי, עורכים: אבי שגיא וידידיה צ' שטרן, הוצאת הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן והמכון הישראלי לדמוקרטיה 475 עמ' + 23 עמ' תקצירים באנגלית, 115.30 ₪

 אולי היה משהו נבואי בשם שנבחר לכתב העת "תרבות דמוקרטית" בכל הנוגע לתדירות הופעתו. בהצהרת הכוונות המופיעה באתר האינטרנט שלו נכתב שהוא יופיע פעמיים בשנה, והנה, כרך 10 של כתב העת מופיע למעלה משנה לאחר הופעתו של כרך מס' 9. יש שיתהו על שבריריותה של התרבות הדמוקרטית הישראלית, מושא הניתוח והדיון של כתב העת המרתק והחשוב הזה, ויש שיתהו האם בכלל ישנה תרבות דמוקרטית במדינת ישראל. שתי השאלות הללו עולות ביתר חריפות לאחר קריאת מאמרי הכרך הנוכחי, המוקדש לחוסר השוויון המיגדרי במדינת ישראל, כלומר לאפליה המובנית במשפט ובתרבות הישראלית של לפחות מחצית מאוכלוסיית המדינה.

תרבות דמוקרטית כרך 8

המאמרים בכרך, המוקדש לזכרה של הפרופסור דפנה יזרעאלי, מבכירות הסוציולוגיות הישראליות ומעמודי התווך של הפמיניזם האקדמי הישראלי, הם משני סוגים: מאמרים המספקים מבט-על ומאמרים המנתחים מקרה או היבט מסויים של האפליה המיגדרית בחברה הישראלית. במאמרים מן הסוג הראשון נכללים מאמרו של עדי אייל על הביקורת הפמיניסטית של המשפט לעומת הניתוח הכלכלי שלו; מאמרה המבואי של הנרייט דהאן כלב על פמיניזם מזרחי; מאמרה של רות הלפרין-קדרי על המשפט ככלי לשינוי חברתי בהקשר של האפליה על בסיס מיגדרי בחברה הישראלית; מאמרה של חנה הרצוג על נשים בפוליטיקה הישראלית; מאמרה של חנה ספרן על המאבק לשוויון זכויות לנשים בשנות העשרים ובשנות השבעים של המאה שעברה; ומאמרה של אורית קמיר על הצורך ביצירת פמיניזם ישראלי מקורי לאחר שלושה עשורים של ייבוא של פמיניזם אמריקאי.

"ניתוחי המקרה" מופיעים במאמרה של אורלי בנימין, הכותבת על כוח-העבודה הנשי בישראל; במאמרה של זהבית גרוס על הבניית התודעה הנשית של בוגרות החינוך הממלכתי-דתי; במאמר מאת דפנה יזרעאלי על העדפה מתקנת מכוח חוק במינוי נשים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות; במאמרה של טובה כהן על נשים בתפקידי מנהיגות דתית; במאמרה של עליזה לביא על נשים ברדיו הישראלי; במאמרה של פנינה להב על מחיקת נשים מציור של מאוריצי גוטליב, ובמאמרה של אורלי לובין על האוטוביוגרפיה הנשית.

למרות הסיווג הזה שהצעתי, כל המאמרים נעים כמובן על הרצף שבין מקרה המבחן והטענה התיאורטית הרחבה, והמינעד הרחב של הדיסיפלינות שמיוצגות בכרך מצייר מבט מרתק, אם גם עגום, על האפליות הרבות נגד נשים. שניים מן המאמרים שארחיב עליהם כאן מדגימים היטב את המורכבות של הדיון שמציעים מאמרי הכרך כולם, והם עוסקים דווקא במעבר מן הפרט אל הכלל, מן הסימפטום אל ניסיון לפענח את גורמי המחלה עצמה.

פנינה להב, במאמר מרתק (שקראתי עוד כטיוטה) מתארת פרשה מקוממת במיוחד, אשר גם דפנה יזרעאלי הייתה מעורבת בה: פרשת מחיקת הנשים מרפרודוקציה של הציור "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום כיפור" (1878) של מאוריצי גוטליב, אשר הוצגה בבית התפוצות בחדר שהוקדש ליום הכיפורים. לכאורה, מדובר בפרשה קפקאית, ולהב, בסגנון הכתיבה החריף והסוחף שלה אכן מבליטה היטב את האבסורד שבהשתלשלות העניינים, אבל, כפי שהיא מראה, מה שבמבט ראשוני נראה כאבסורד מבוסס על היגיון פנימי מוצק ועל משנה סדורה.

מאוריצי גוטליב, "יום הכיפורים" (1878). זו התמונה המקורית.

בציור המקורי של גוטליב נראים בחזית שמונה גברים וילד בבית הכנסת, בעיצומה של תפילת יום  הכיפורים. מעליהם נמצאת עזרת הנשים, ובה תשע נשים, המביטות למטה, אל הגברים. מן הרפרודוקציה שנתלתה בבית התפוצות סולקו הנשים מעזרת-הנשים, והקומה העליונה של בית הכנסת נותרה ריקה. ניתן לכאורה לחשוב שמחיקת הנשים מן הרפרודוקציה היא תוצאה של כניעה לאיזושהי "כפייה דתית" ולכללי צניעות, אולם מסתבר כי הרפרודוקציה המצונזרת, שבהפקתה השקיע מוזיאון בית התפוצות כסף רב, הוזמנה במודע על-ידי יוצרי התערוכה, וכי הנשים נמחקו דווקא על-ידי אנשי אמנות ואוצרים מתוך תפישה מנומקת של מבנהו של מחזור החיים היהודי: לנשים אין בו כל מקום – אפילו לא בעזרת-הנשים! – לפי יוצריה החילוניים של התערוכה, כולם מומחים ומומחיות לאומנות ולתרבות יהודית.

אלא שגם המחאות שהתעוררו בעקבות מעשה הואנדליזם האומנותי הזה, מציינת להב, היו תגובות שבאופן פרדוקסלי איששו דווקא את התפישה הפטריארכלית של אוצרי המוזיאון: המחאה הופנתה כנגד עצם הפגיעה ביצירה אומנותית, ולא דווקא כלפי מחיקת הנשים מן התמונה, כאילו הפגיעה עצמה היא נייטרלית מבחינה מגדרית ולא נובעת מתוך אידאולוגיה פטריארכלית.

זו התמונה המצונזרת, ללא הנשים, כפי שהוצגה בבית התפוצות (וסליחה על האיכות הירודה)

כאשר יזרעאלי ולהב מחו על מחיקת הנשים מן התמונה, אוצרי התערוכה השיבו להן בנימוקים שונים ומשונים, החל בטיעון האולטימטיבי והרב-שימושי של "אין כסף" (להחליף את הרפרודוקציה) וכלה בהצדקות נלהבות להדרתן של הנשים מן התערוכה (כל התצוגה התעלמה מנשים, מחיקתן מן הציור של גוטליב הייתה הגילוי הבוטה ביותר של התערוכה הבעייתית). העובדה שבין המגנים על מעשה המחיקה היו שתי נשים – אידה הוברמן, מומחית לאומנות יהודית וחברה בצוות ההקמה של המוזיאון, וּוירג'יניה טורגובניק, האוצרת של תערוכת הקבע במוזיאון, אינה מפתיעה, כותבת להב, משום שמדובר במקרה קלאסי של הזדהות של בת קבוצת מיעוט המופלה לרעה עם המימסד המפלה. נוסף על טענת ההפליה וההדרה של נשים, יש כאן טענה רדיקלית יותר, שחוזרת ברבים ממאמרי הכרך, והיא שהיעדר השוויון המיגדרי בחברה הישראלית לא היה אפשרי אלמלא שיתוף הפעולה מצידן של נשים רבות כל כך שהגיעו לעמדות בכירות ושפיתחו עיוורון מיגדרי (במקרה הטוב) או הזדהות עמוקה עם המימסד הפטריארכלי (במקרה הרע), ושנוכחותן שימשה כעלה-תאנה וכצידוק להמשך האפליה.

זוהי גם הטענה שעולה ממאמרה של עליזה לביא, "גברים הם השיח; נשים רק מעניקות לו צבע". באמצעות סידרה של ראיונות עם עורכים ועורכות בשתי תחנות הרדיו הציבוריות בישראל, קול ישראל וגלי צה"ל, מראה לביא את הפנמת האפליה על-ידי נשים עורכות, ואת הפעילות ההשלכתית שהן מבצעות בבואן לבחור מרואיינים לתוכניות בעריכתן. וכך, עורכת בקול ישראל קובעת שנשים מרואיינות "ממאיסות את עצמן" משום שיש מעט נשים בתפקידים ציבוריים ולכן הן מוזמנות שוב ושוב להתראיין; עורכת נוספת אומרת ללביא ש"את לא יכולה לתת למאזינים לשמוע קולות מעצבנים. כן, יש גם נשים הפועלות ומקדמות נושאים חשובים, אבל הקול שלהן לא עובר את המדיום." ומצד שני, עורכת שרואה את הפסיכולוגיה של נשים שמדירות נשים אחרות, ואומרת: "מיעוטים רוצים להידמות לאליטה, במיוחד כשהם רוצים לחדור לאליטה, ואז הם מאמצים נורמות קיימות."

אלה הן רק שתי דוגמאות למאמרי הכרך המרתקים. תהיה אחת נותרת, יחד עם זאת, והיא מופנית דווקא למוציאים לאור ולא לעורכות ולמחברות: קצת משונה שכרך שעוסק בהפליה, בעוני, בנישול חברתי והיסטורי, עולה מאה וחמישה עשר שקלים. אמנם, הכרך מהודר ושוקל לא מעט, בזכות עוביו ואיכות הנייר עליו הוא מודפס, אבל קשה שלא לראות בהפקה המו"לית של הכרך אטימות מן הסוג שהמאמרים שבו מבקרים. אולי זה סימפטום של "התרבות הדמוקרטית" הישראלית, שהיא תרבות של שיחה בין משוכנעים שיכולים להרשות לעצמם לממן אותה, ואולי זהו סימפטום של ייאוש שבא לידי ביטוי בקבלת הדין על כך שרבים ימשיכו שלא להכיר את כתב העת הזה, ושהדיונים שנערכים בו ימשיכו להיות נחלתם של אנשי ונשות אקדמיה המנותקות, בגלל שיקולים מו"ליים, ממושאי מחקריהן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אברהם  On 1 ביולי 2007 at 5:04 pm

    נהנתי לקרוא את הסקירה המעניינת ורוויתי נחת מההערה העוקצת בסוף המאמר בנוגע למחירו של כתב העת. ובכלל, רוב הפעילות התרבותית, כנסים, כתבי עת וכדומה, עולה לסכומים שאדם רגיל, שוחר דעת, לא יכול להוציא מכיסו, קל וחומר- סטודנטים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: