שריטה (או: הרהורים בעקבות הטכניקה של האחות ב')

1.

אתמול בבוקר היה חם ולח, כמו בימים אלה של שלהי אוגוסט, אבל החום עדיין לא הגיע לשיאו. יצאתי מהדירה ונכנסתי למכוניתי, שגגה מטונף בלשלשת ציפורים ובפירות פיקוס, ונסעתי לקופת חולים, לבדיקת דם. קמתי מאוחר מדי, אז שתיתי רק כוס מים (לא היה זמן לקפה), למרות שהרופאה הדגישה שהבדיקות שנתנה לי לא מצריכות להיות בצום לפני לקיחת הדם.

התור נקבע ל-8:50, ועשר דקות לפני כן, ב-8:40, כבר הייתי ישוב על כיסא בחלל ההמתנה הגדול שלפני חדרי האחיות.

איתרע מזלי, ו-ב', האחות הכי אנטיפתית בצוות האחיות של הסניף קראה בשמי. היא מאוד לא נחמדה, כמעט אפילו הייתי אומר מגעילה, אבל מבדיקת דם קודמת שעשתה לי, לפני חצי שנה, זכרתי שהיא מיומנת ולא מכאיבה. "אז לא יחייכו אלי הבוקר", חשבתי, "לא נורא".

"שב", היא פקדה עלי.

"תניח כאן את היד".

"תעשה אגרוף ותפתח לסירוגין".

היא קשרה חסם עורקים מגומי צהבהב על השריר.

העבירה את הכרטיס המגנטי בסורק הקטן שמוצמד למקלדת.

לקחה שלוש מבחנות מהארונית שמאחוריה.

קילפה והדביקה מדבקות.

סרקה אותן בסורק אחר (יש ברקוד על המדבקות), שנראה כמו סורק של סופרמרקט.

שלושה ציפצופים, כמו הנהון של הסורק, שקלט את המידע.

לקחה מחט וקרעה את העטיפה שבתוכה היא המתינה כדי להינעץ בווריד שלי, ותקעה את המחט בווריד.

כשהייתי ילד, הייתי מסתכל בסקרנות בקצה המחט בעודו מנקב את העור וחודר אל תוך הווריד, ובמזרק שמתמלא בדמי. בשנים האחרונות, כשאני נזקק לבדיקת דם, אני מסיט את מבטי הצידה. אולי אני כבר לא כל-כך סקרן כמו שהייתי.

המחט נכנסה בלי כאב מיותר, הרגשתי בסך-הכל דקירה קטנה. ב' לקחה מבחנה והכניסה אותה לתוך התושבת שבקצה המחט. המבחנה התמלאה בדם. היא ניתקה אותה, לקחה את המבחנה השנייה, וחזרה על הפעולה, עם המבחנה השנייה והשלישית. אחר כך היא הצמידה פיסת גזה טבולה בחומר חיטוי אל מקום חדירת המחט, שלפה את המחט. "תלחץ" אמרה, והורתה בעיניה על פיסת הגזה. החלפתי אותה, ולחצתי עליה. הרגשתי צריבה עזה במקום שבו הגזה נצמד אל זרועי. תחושה מעט משונה, לא זכרתי שהמקום שממנו שאבו דם אמור לשרוף כל-כך. "זהו?" שאלתי. "כן. תצא ותסגור אחריך את הדלת".

הודיתי לה וברוח הזמן איחלתי לה שיהיה לה יום טוב. היא לא ענתה. קמתי ויצאתי. סגרתי את הדלת מאחורי. התיישבתי בחדר ההמתנה. היא לא אמרה לי שצריך לשבת, אבל זכרתי שאחרי בדיקת דם כדאי לשבת כמה דקות. הצריבה בזרוע, מתחת לגזה, רק התגברה. הסתכלתי על השעון, בתימרון מסובך שאיפשר לי להמשיך וללחוץ את הגזה אל הנקב שממנו נשאב דמי. 8:53. מרשים. גם נכנסתי בזמן, גם פחות משלוש דקות. האם זו קופת החולים שצריך לפנות חצי יום בכל פעם שמגיעים אליה? כל הכבוד על ההתייעלות, אמרתי לעצמי.

כשהערכתי שסכנת ההתעלפות חלפה, קמתי, ומשכתי את פיסת הגזה מהמקום שהיא נלחצה אליו. שריטה ארוכה ועמוקה נגלתה, ומן החור שאליו חדרה המחט התחיל לזרום דם. החזרתי את הגזה למקומה. רק כעבור עשרים דקות נעצרה זרימת הדם ויכולתי לזרוק את הגזה.

"החתולים, אה?" שאל אותי אודי כשפגשתי אותו לארוחת צהריים.

"מה?"

"השריטה הזו היא מהחתולים?", הוא שאל-אמר, והצביע על השריטה ששרטה בי המחט של האחות ב'.

"לא, זה מבדיקת דם שעשו לי הבוקר."

"באמת?" הוא אמר, מזועזע.

הסתכלתי שוב על השריטה. אני חי עם חתולים יותר מעשר שנים, ואף פעם לא נשרטתי כל כך עמוק. איזו שריטה מכוערת.

ואז נזכרתי: לפני חצי שנה בדיוק, כשהאחות ב' עשתה לי בדיקת דם, באותו סניף (הבדיקה של אתמול הייתה בדיקת ביקורת, והיא נועדה לוודא שהמצב לא השתנה), היא הותירה בי שריטה מפוארת לא פחות. לזכותה ייאמר, שגם אז וגם אתמול, הבדיקה עצמה לא כאבה, והייתה מהירה ומדוייקת. אבל למה המזכרת המשונה הזו? כנראה שהשריטה הזו היא חלק מהטכניקה של האחות ב'.

ב' היא אישה בשנות השישים המוקדמות שלה, בעלת שיער בלונדיני דהוי וקצוץ, פנים ארוכות וקשות, שלא ידעו חיוך כבר שנים רבות. אין ספק שהיא שחוקה עד עפר. העבודה בקופת חולים, עם אנשים חולים ועצבניים היא עבודה שוחקת ומתישה. אבל מה על החולים עצמם? לא צריך לקבל את החולים בחיבוקים ונשיקות, אבל מצד שני, זה גם ממש לא הכרחי לפצוע אותם.

אז מה עושים? האם להתלונן? מצד אחד, סביר להניח שתלונה לא תסכן את מקום עבודתה של האחות ב', משום שיש לה בטח קביעות. אם אתלונן, אולי יש סיכוי שיפנו את תשומת ליבה לפצעים שהיא פוצעת בגופות מטופליה, והיא תיזהר יותר להבא. מצד שני, מה אם אזדקק שוב לבדיקת דם, ושוב היא תהיה האחות שתדקור את זרועי? היא בהחלט נראית טיפוס נוקם. ומה על החולים האחרים שהיא דוקרת יום-יום? האם זה הוגן, משיקולים אגואיסטיים, להימנע מלהתלונן עליה? האם להיות צודק או חכם?

 

2.

הבוקר היה חם ולח, כמו בימים אלה של שלהי אוגוסט, אבל החום עדיין לא הגיע לשיאו. קמתי מוקדם מדי. צפצוף הטלפון הנייד בגלל SMS שקיבלתי מעמליה, שהכריז "תפתח את מוסף 'ספרים', מחכה לך הפתעה", העיר אותי. אם לקום מוקדם מדי, זו ההשכמה שאני תמיד מייחל לה: בשורה על כך שהספר שעמליה ואני כתבנו חזר לרשימת רבי המכר של מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". הוא עשה שם סיבוב הופעות של שבעה שבועות (בעיקר במקום העשירי), עזב אותה לחודש וחצי, ואתמול הוא חזר (למקום העשירי).

בערב הקודם נפגשתי עם חברים. "החתולים", הם אמרו בהבנה כשראו את השריטה על זרועי. אחר-כך קפצתי להוריי לביקור. "החתולים", הם הנידו בראשם. שוב הכחשתי, מסנגר על נורה וקיקו, שני חתולים שאין בהם ולו טיפה של תוקפנות. בדרך הביתה, בתוך מינהרת הרחיצה האוטומטית, בעוד מברשות ענק חופפות את מכוניתי ומקציפות ביסודיות את הסבון שעוטף אותה, הסתכלתי שוב על השריטה. היא באמת מאוד בולטת.

והבוקר, אחרי שדיברתי עם עמליה וניתחנו את הסיבות האפשריות לחזרת הספר לרשימה, ועם בתה בת השנתיים אֶלה, שתבעה לדבר עם "ציקה" (כך היא קוראת לי) וסיפרה לי שהכינה פנקייק עם אמא, וניסתה להאכיל אותי בפנקייק על-ידי מעיכתו על שפופרת הטלפון, יצאתי לפגישת עבודה. לא זיהיתי את המכונית מרוב שהייתה נקייה. המשכתי לחפש את מכוניתי ברחוב במשך דקות ארוכות, עד שנזכרתי שרחצתי אותה אתמול. זו הייתה הרחיצה הראשונה מאז מאי, והיא נראית פתאום כמו מכונית חדשה, וממש לא כמו המכונית שלי.

השריטה כבר פחות בולטת. הכול פתאום פחות בולט ופחות חריף. אולי אני אניח לאחות ב' ואוותר על תלונה, למרות שהיא הפלילה את החתולים שלי, המתוקים והחפים מפשע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On 30 באוגוסט 2007 at 1:07 pm

    זה בעיני הפוסט הכי יפה שלך עד היום, בחיי 🙂

    הילדה שלי קוראת לצביקה דוד שלה – ויקה

    וגם אני מצרפת לך לינק לסיפור שלי בגלל הבדיקת דם בהתחלה -http://www.notes.co.il/chelli/22515.asp

    וגם תגיד לע. שתקרא את הפוסט שלי היום ותבצע וגם תגיד לה לענות על המייל ששלחתי לה לפני שבועיים 🙂

    לדעתי, סיימתי עם הסידורים שלי מולך 🙂

    כתבת יפה בעיני. באמת.

  • צביקה טריגר  On 30 באוגוסט 2007 at 1:16 pm

    נורא תודה, חלי, על התגובה המקסימה. את יכולה לשלוח לי שוב את הלינק? הלינק שבתגובה שלך לא מוביל לשום מקום, ולא הצלחתי למצוא את הרשימה באתרך.
    המסר ל-ע' הועבר 🙂

    תודה!!!

  • ח ל י  On 30 באוגוסט 2007 at 1:30 pm

    http://www.notes.co.il/chelli/22515.asp

  • אורי  On 30 באוגוסט 2007 at 5:38 pm

    תגידו יש גם לא אשכנזים,שמולאנים, תל אביבים ביופל'ה היי שלכם?
    יתכן והרב תרבותיות שלכם היא מין השפה ולחוץ?
    אתם לא חושבים ששימוש במילה פוסט "מראה" משהו?
    אבל השאלה הכי מעניית היא: האם אתם מסוגלים לבקר את עצמכם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: