היום הראשון שלי בבית הספר

כששלומית הברון הזמינה אותי לתרום לפרוייקט "שלום כיתה א'", הבנתי שבעצם אין לי הרבה זכרונות מהיום הראשון שלי בבית הספר. אני זוכר את הפגישה המקדימה עם המחנכת, כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים. חיכינו, אמא ואני, מחוץ לצריף אזבסט מאורך, בבית הספר על-שם המשורר הלאומי בחולון, יחד עם עוד ילדים ואמותיהם. זוג-זוג, נכנסנו לצריף – שהתברר שבו תשכון כיתתנו – בתורנו, כמו בקופת חולים.

בכיתה פגשנו את המורה מינה, אישה בעלת שיער קצוץ, מבט חם וחיוך רחב. קולה היה עדין וסמכותי גם יחד, וכיוון ששמה הפרטי זהה לשמה של אימי, הן החליפו כמה מילים נלהבות על שמן ועל נדירותו היחסית (נדמה לי שאני זוכר ששתיהן לא נתקלו בהרבה מינות בעבר). אני קיבלתי קלמר ובו מחק, מחדד ועיפרון, ויצאתי עם שללי בחזרה הביתה.

אני חושב שלא לגמרי הבנתי את המשמעות של הפגישה עם האישה הזו שנקראת כמו אימי אבל לא נראית כמוה, וגרה בצריף שבו שורות-שורות של שולחנות ירוקי פורמייקה ועשרות כיסאות צהובי משענת, אבל כעבור כמה ימים הסתבר לי שאת חנה הגננת אראה בעתיד רק כשאבוא לאסוף את אחי הצעיר מהגן. כל זה היה לפני תחילת הלימודים, וכאמור, הרבה אני לא זוכר מהיום הראשון.

זיכרון אחד חזק נותר איתי מחמש השנים הראשונות ללימודי בבית הספר היסודי על-שם המשורר הלאומי, זיכרון שקשור לכתב-ידי. אף על פי שלמדתי לקרוא מהר מאוד ונעשיתי תולעת ספרים מדופלמת, קלת-קריאה ואנינה למדי, התקשיתי מאוד בכתיבה. ולא שלא אהבתי לכתוב. הבעיה הייתה שרק אני הבנתי את כתב-ידי, וגם זה רק לעיתים נדירות.

ובבית הספר על-שם המשורר הלאומי, בשלהי שנות השבעים, ילדים עם כתב-יד בעייתי המשיכו לכתוב בעיפרון כל עוד הוא לא השתפר מספיק לטעמה של המורה. וכך, בסביבות כיתה ג', כשכולם כבר מזמן עברו לכתוב בעט, רק אני המשכתי לייצר הררי שבבים של עץ ועופרת באמצעות המחדד, כי רק אותי חייבו להמשיך ולכתוב בעיפרון. העיפרון הפך לסמלי המסחרי.

אני לא יודע אם השיטה הזו, שיש בה מן הביוש הפומבי, עדיין נהוגה היום, אבל אני זוכר את השעות הרבות שביליתי ליד שולחן הכתיבה שלי, אחרי שגמרתי להכין את השיעורים, ממלא דפים על-גבי דפים באותיות ובמספרים: שורות שלמות של האות א'. שורות על גבי שורות של האות ב'. דפים של ץ ו-ף, שתי אותיות קשות ומבלבלות במיוחד. לפעמים ניסיתי לחקות כתב יד יפה שזיהיתי: את כתב ידה של המורה מינה, או כתב יד של חבר או חברה לספסל הלימודים.

כך חלפו להן כמעט ארבע שנים תחת שלטונה של המורה מינה, והעט המיוחל לא הופיע. לבסוף, לקראת סוף כיתה ד', המורה מינה אישרה לי סופסוף לעבור לכתוב בעט, ואף הגישה לי, לפני כל חברי וחברותי לכיתה, עט שחור שנחרטו עליו המילים הבאות: "לצביקה באהבה מכיתה ד 5". זה היה העט הראשון שלי, האישור לכתב ידי, ואני עד היום משוכנע שהמורה מינה פשוט ריחמה עלי, כי אמנם כתב-ידי כבר השתפר פלאים בזכות אימוניי הנחושים, אבל הוא עדיין היה זוועתי למדי.

העט הזה עדיין נמצא אצלי, כמעט שלושים שנה אחרי, ועם השנים הצטרפו אליו עטים נוספים, אבל הבעת האמון החשובה ביותר בכתב ידי הייתה כשקיבלתי מסבה של אמי (אני הייתי הנין הראשון) את המוֹן בלאן האהוב שלו, כשעליתי לכיתה ט'. המון בלאן הנובע, בעל ציפורן הזהב, הוא כמעט בן 100, והיום הוא קצת מדמם דיו כחול כשכותבים בו. אבל כשאני כותב בו (וזה לא קורה לעיתים קרובות, כי מהירות ההקלדה שלי כבר עולה על קצב הכתיבה בעט), כתב היד שלי הוא הכי יפה בעולם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית הברון  On 31 באוגוסט 2007 at 5:04 pm

    אני מאוד מזדהה עם זה. גם לי יש כתב יד שסיגלתי במאמצים רבים. היום עם המחשב הנייד ועם כמות המילים המעטות שאני ממש כותבת, כתב היד שלי הפך להיות בחזרה שלי. כלומר, כה לא מובן עד שאפילו לי הוא לא ממש מובן…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: