דולי סיטי 2007 – על הנוסח המחודש של ספרה של אורלי קסטל-בלום

אורלי קסטל-בלום, "דולי סיטי", הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה / הוצאת ספרים יבנה, 2007, 155 עמ'

דולי סיטי, העיר שבה מתרחש הרומן של אורלי קסטל-בלום, שרואה כעת אור בשנית, 15 שנה לאחר הופעתו לראשונה (אז בהוצאת זמורה-ביתן), היא עיר עתידנית ופרימטיבית גם יחד: יש בה בניינים בני ארבע-מאות קומות אבל גם כירכרות. דולי סיטי אינה תל-אביב (כי תל-אביב מוזכרת ברומן כעיר נפרדת), אבל יש בה שדרות בן-גוריון, ובית-חולים שנקרא איכילוב וכיכר שנקראת כיכר מילאנו. גם התמזה זורם בדולי סיטי, ויש בה תחנה שנקראת גאר סן-לזאר. דולי סיטי היא בבואה מסוייטת של המטרופולין באשר הוא; דולי סיטי היא "עיר מקוטעת, עיר מקוּוקֶוות, אָחוּלשַׁרמוּטה של עיר."

"דולי סיטי" מודל 1992

וכמו במטרופולין ראוי לשמו, תושביה של דולי סיטי נמצאים בתנועה מתמדת. גם דולי ("זה ראשי-תיבות", היא עונה לנינט אוברזון, אופטיקאית ששואלת למקור שמה, אולם לא מפרטת), גיבורת הרומן, רופאה שלמדה רפואה ביוניברסיטי אוף קטמנדו, היא אחוזת תזזית; היא מנתחת כל מה שזז, וגם מה שכבר לא זז: את דג הזהב המת שלה, את חיות המעבדה האומללות שכלואות בכלובים בדירתה שבקומה ה-400, ואת בנה, שמצאה בשקית שחורה במכוניתו של קברן בעלי-חיים שרצחה כמה דקות קודם לכן בקילשון.

הניכור בדולי סיטי הוא אינסופי; בעיר הזאת אנשים כמעט שלא מקיימים יחסי מין או מזדיינים (שלא לדבר על עשיית אהבה): הם נדפקים. כולם בדולי סיטי נדפקים: גברים עם נשים, ראש העיר עם קצין העיר (בתמונה מצחיקה שקוצרה בנוסח החדש של הספר), הפליטים הכורדים שפולשים לדירתה של דולי, הפסיכיאטר שחושף את שרלטנותה של דולי, וגם דולי עם השכן הקוסם שלה.

"דולי סיטי" מודל 2007

חרדותיה של דולי, האם המאמצת, גורמות לה לנתח את בנה ללא הרף, לשרטט על גבו את מפת ארץ-ישראל, להטבילו באמבט של חומרי חיטוי, להלעיטו באנטיביוטיקה, בטיפולים כימותרפיים ("חייבים להילחם במחלה האיומה הזאת, חייבים לעצור אותה") ולשקוע ב"מסיבה חשוכת מרפא" של מאמצים נואשים למנוע מחלות עתידיות ולרפא מחלות מדומיינות. "כרופאה," מציינת דולי, "ידעתי, שהתרופה היחידה נגד המחלות היא להישאר בריא." אבל דולי עצמה חולה, כפי שהיא מעידה על עצמה, ב"מחלת האפשרויות האינסופיות", אותה מחלה שגורמת לה לדמיין תחלואים ותסמינים איומים שתוקפים את הילד, ומאוחר יותר לדמיין שכולם: אנשים, בעלי חיים ועמודי חשמל חולים בסרטן.

ואכן, בדולי סיטי "כל האנשים… בדרך-כלל בורחים. כיוון שהם כל הזמן בורחים, יש מי שרודף אחריהם…". ההיפוך הסיבתי הזה – במקום שאנשים יברחו כי רודפים אחריהם, רודפים אחריהם כי הם בורחים – מאפיין את ההתרחשויות לאורך הרומן כולו.

החיים של דולי ובנה, בן שמו, הם בלתי אפשריים, אבל הם מתאפשרים, כפי שהיא אומרת. כשקשיי הפרנסה מביאים אותם לחרפת-רעב, דולי פותחת את "בית הספר לרפואה פילנטרופית", ולאחר מכן קורס לפסיכיאטריה. היא גם עוסקת זמן מה במחלות מין ובהמתות חסד, אבל בגלל עונייה הרב, היא ובנה נאלצים לאכול חרא (פשוטו כמשמעו). וכך ההתאפשרות של המטאפורה כממשות גם היא אחד המאפיינים החריפים של הרומן הזה: מה שהשפה מאפשרת, יאפשרו החיים. אם אפשר לדמיין את זה מילולית, זה יכול לקרות במציאות.

"דולי סיטי" הוא מהרומנים שאפשר לחלק בגללם את הספרות הישראלית הנכתבת בעברית ל"לפני" ול"אחרי": מאז הופעתו ב-1992 קשה לכתוב ספרות בישראל בלי להתייחס אליו: לקבל, להתנגד, לשאוב השראה. ייחודו של הרומן הוא בשניים: בשימוש עוצר הנשימה שעושה קסטל-בלום בשפה העברית (שדומה שהיא גיבורה של הרומן לא פחות מדולי) ובחיבור המפתיע, הטבעי וההכרחי-ממש שבין העולם הפנימי (חרדותיה של האם) ובין העולם החיצוני (שאלות של הגירה, פליטים, גבולות, שואה, מזרח/מערב ועוד).

הריקמה המסובכת והמסוכסכת שרוקמת קסטל-בלום מגרדת ומציקה לקורא ללא הרף. היא לרגע לא מנסה להחניף, לשכך או להנעים את הקריאה. ואכן, לא נעים לקרוא ב"דולי סיטי". לפרקים הקריאה אפילו קשה וכמעט בלתי-נסבלת. צריך עצבים חזקים, וקיבה חזקה לא פחות כדי להתמודד עם הפנטזיות הפרועות והאכזריות של דוקטור דולי. אבל זוהי חוויית קריאה נדירה בעוצמתה. במשך השנים קראתי את "דולי סיטי" ארבע פעמים, וגם בפעם הזו, החמישית, עם הופעת הנוסח המחודש ב"ספריה החדשה", התנגשתי בו חזיתית. ההבדלים בין הנוסחים נעים בין קיצור והידוק של סצינות, ובין ליטושים של השפה ("מלבד זאת" מומר ב"חוץ מזה" וכדומה). העיקר נותר על מכונו, והוא מושחז, רלבנטי, ורענן כשהיה בדולי סיטי מודל 1992.

* הרשימה מתפרסמת בנוסח שונה השבוע בטיים אאוט תל-אביב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 20 בספטמבר 2007 at 10:10 am

    אחד הספרים המבריקים והחשובים שקראתי. לא בטוחה שאני רוצה לקרוא את הגרסה החדשה… זה היה כ"כ מושלם בישנה, וגם העטיפה התחברה לי יותר… אבל אולי זו פשוט הנוסטלגיה שלי. אגב, אני לא זוכרת שהם אשכרה אוכלים חרא בגרסה הראשונה. אני זוכרת שהספר קצת התמסמס לקראת הסוף, הייתה תחושה שהיא לא כ"כ ידעה איך לגמור אותו, אבל ברור גם לה וגם לקוראים שזה צריך להיגמר, כי כמה אפשר. מעניין אם הנקודה הזאת טופלה בגרסה החדשה, אבל צר לי לשמוע על קטעים שקוצרו. כדאי להוסיף לביקורת המעניינת גם שזה ספר שמספק תמונה פוליטית וחברתית מבריקה של החברה הישראלית, ובועט במקום הכי רך ומקודש שלה – בתפיסה של האמהות ושל התפקיד של האם הישראלית.

  • ש'  On 20 בספטמבר 2007 at 11:34 am

    נקודה שעניין אותי לשמוע את עמדתך לגביה, ולא התייחסת אליה בבירור, היא שאלת הוצאת גרסה שונה ומחודשת 15 שנים אחרי הוצאת הגרסה הראשונה. זה מעורר אצלי שאלות כמו מהו הסיפור האמיתי? מה הבסיס לשינוי? מה ההשפעה של השינויים על האימפקט של היצירה (כלומר: האם זו בעצם עריכה מאוחרת, כתיבת סיפור חדש דומה תחת אותו שם, וכו').
    וכרגיל, כתיבה מצוינת (למרות שבמקרה הזה לא השתכנעתי לקרוא את הספר. זה קצת יותר מדי בשבילי.)

  • צביקה טריגר  On 22 בספטמבר 2007 at 8:00 pm

    תודה רבה, טלי ו-ש'.
    ש' – אני מסכים עם ההערות שלך בנוגע לשאלות המעניינות שמעלה העריכה המחודשת, אבל הדיון בהן לא התאים לרשימה של 600 מילה ל"טיים אאוט", ואולי אכתוב על כך בהרחבה בעתיד כאן בבלוג.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: