חפץ חשוד

קבעתי פגישה עם חברה בקפה מסריק בתל-אביב הערב בשש. בדרך-כלל אני לא מזיז את המכונית אחרי השעה 17:00, כי אחרת אין לי סיכוי למצוא חניה עם שובי הביתה בתוך זמן סביר ובמרחק סביר מהרחוב שבו אני גר. אני נוהג ללכת ברגל (חצי שעת הליכה נינוחה) או לקחת מונית. הפעם הלכתי ברגל.

ואיזה מזל שהלכתי ברגל הערב, כי בעשרה לשש הערב השתרכו פקקי ענק לאורך אבן גבירול. חציתי את כיכר רבין, עקפתי את יריד ארבעת המינים. איזה מאורע גברי-בורגני זה הפך להיות כמו אספנות בולים בשנים עברו, כמו טיפוח המכונית. שום קשר לדת, הכל שאלה של כמה אתה יכול לשלם עבור האתרוג המושלם. מרוב עיסוק בשריטות ובפגמים, והתבוננות בזכוכית מגדלת, שוכחים את העיקר: מה מסמלים ארבעת המינים, ואפילו איך הם נראים. מישהו זוכר מהם קווי המתאר של אתרוג, כאשר הוא בוחן את קליפתו כרופא עור הבוחן בהרות?

ואז מישהו צועק לי, "אל תלך משם, יש חפץ חשוד". אני מסתובב, ומאחורי עומד שוטר. אני שואל אותו איך אני יכול להגיע לכיכר מסריק, והוא מורה לי על דרך עוקפת. אני מודה לו, וחוצה את הכביש לרחוב מלכי ישראל, לכיוון פרישמן.

ואז גבר בכיפה שחורה, לא מגולח, לובש חולצת טי שחורה ומכנסי ג'ינס, אוחז בידו שקית ניילון מאורכת של לולב, אבל ללא לולב בתוכה, צועק לי: "אין מעבר, חפץ חשוד". הוא צועק לכל מי שמגיע לכיוונו, "אין מעבר, חפץ חשוד". וכולם נעצרים מאחוריו וממתינים. הולכי רגל, רוכבי אופניים, גבר ואשה עם תינוק בעגלה. כולם עוצרים ומחכים להוראותיו. גם אני עוצר כמו כולם, אבל כעבור שנייה הסיפור הזה נראה לי מוזר, ואני שואל אותו, "אפשר בבקשה לדעת מי אדוני?"

"אני מהמשטרה", הוא עונה.

"אפשר בבקשה לראות תעודה מזהה? אתה בלבוש אזרחי" אני אומר בעדינות.

"א-א-אני מתנדב", הוא מגמגם.

"אז יש לך תעודת מתנדב?"

"אני לא רוצה להראות לך תעודה!"

"אז אתה לא יכול לעכב אותנו. מניין לי שאתה שוטר או מתנדב?"

"אבל אני מתנדב!"

"או. קיי.,  אם תוכיח את זה ושיש לך סמכות לעכב אותנו, אני אעמוד כאן."

כל אותה העת איש לא פצה פה. הדרך שביקשתי ללכת בה לא הפריעה למשטרה, והיא הייתה הדרך שכיוון אותי אליה השוטר במדים חצי דקה קודם לכן. התחלתי ללכת, סקרן לראות מה יקרה. בחור אחד הצטרף אלי. השאר נותרו על עומדם. הלכתי בדרך העוקפת והגעתי ליעדי בשלום, בביטחון ובלי להפריע לכוחות הביטחון במלאכתם.

אחר-כך חשבתי על היוזמה המשונה שנקט האיש שעצר בגופו הולכי רגל ברחוב כיכר מלכי ישראל, ליד "תולעת ספרים". מה יש בהזדהות המוחלטת של כל כך הרבה ישראלים שגורם להם להתגייס כך, בערב נעים ושקט, ולרצות להיות חלק ממערכת הביטחון? בזיכרון המיידי עולה, כמובן, אותה בחורה שהתחזתה לקצינה ובמשך חמש שנים כמעט איש לא חשד בה. מה שמרתק בעיני הוא לא המתחזים, אלא דווקא אלה שמצייתים להם ומקבלים אותם ואת הנחיותיהם בלי לשאול שאלות. זה לא רק מרתק, זה גם קצת מטריד.

הפקקים העצומים המשיכו גם שעה ארוכה אחרי שהמשטרה טיפלה בחפץ החשוד ופתחה את שדרות חן לתנועה. גם התהיות שעורר בי המקרה הקטן הזה לא התפוגגו עד עכשיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On 26 בספטמבר 2007 at 2:59 am

    למה אתה מתכוון..
    זה מעין המשך לדימוי של דרור בורשטיין מאחד הפוסטים האחרונים שלו על נוסעי האוטובוס שאיש מהם לא יעז ללכת ממש עד לנהג ולבקש ממנו להדליק את המזגן. יש מין עיוורון מרצון ותשוקה להתמסרות פאסיבית למנהיג. אין כאן כנראה מסורת מגובשת מספיק של חשיבה ופעולה אינדיבידואלית או של התאגדות עצמאית בקבוצות. כלומר במסורת היהודית דווקא יש, אבל אולי לא מספיק בחיינו המודרניים כאן.
    ואנא מחק את התגובה הלא נעימה של "השוטר אזולאי". בבקשה

  • אופטימוס אפרים  On 26 בספטמבר 2007 at 1:47 pm

    מחקרים כבר הראו כי ככל שיש יותר אנשים בקבוצה, כך קטן הסיכוי שמישהו מהם ינקוט בפעולה.
    המקרה שתיארת, כמו גם דוגמת המזגן באוטובוס שהציעה טלי, נראה [לי] כמו איזו וריאציה על
    התופעה המכונה
    Bystander Effect

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: