"על חוף צ'זיל": על ספרו החדש של איאן מקיואן

איאן מקיואן, "על חוף צ'זיל", תרגום מאנגלית והערות: סמדר מילוא, סדרת פרוזה אחרת, עם עובד, 165 עמ'

 הנובלה "על חוף צ'זיל" מבטיחה לקוראים לספר את סיפורן של שנות השישים בבריטניה דרך סיפור קטן על ליל הכלולות של שני צעירים נבוכים שלא יודעים הרבה על מין. גיבורי הספר, אדוארד ופלורנס, מספר מקיואן במשפט הפתיחה של הספר, "היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא […] והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא היתה אפשרית בשום אופן". במשפט הזה טמון הרעיון המרכזי של הספר, וזהו גם הפגם העיקרי שלו, משום שהסיפור כולו נרתם למען אותו רעיון מרכזי – שנות השישים, הרגע שלפני החירות המינית והפופולריות של הטיפול הפסיכולוגי, והמחיר הכבד ששילמו גברים ונשים בגלל הטאבו החברתי על מין ועל שיחות על מין – ומזניח בסופו של דבר את הגיבורים שלו לטובת הרעיון הזה.

בליל הכלולות שבו מתרחשת עלילת הספר אדוארד ופלורנס מכירים זה את זה כבר שנה. הוא – בעל תואר בהיסטוריה ובן למשפחה כפרית ענייה, אמו נכה בעקבות תאונה קשה ונטל גידול הילדים נפל כולו על האב המסור, והיא – כנרת מחוננת ומקימת רביעיית מיתרים, בת למשפחה עירונית מן המעמד הבינוני. אמה פילוסופית ומרצה באוניברסיטה ואביה איש עסקים. השניים נפגשו לגמרי במקרה, כיוון שאדוארד עלה על הרכבת בכיוון ההפוך, וכשירד בתחנה רגליו הוליכו אותו לאסיפת מחאה נגד נשק גרעיני שפלורנס השתתפה בה.

מקיואן עוקב צעד אחר צעד אחר הקורות את בני הזוג באותו הערב, החל בארוחה הרומנטית ("זה לא היה רגע מוצלח בתולדות המטבח האנגלי", מציין המספר האירוני שלו), דרך מה שמתרחש במיטתם, וכלה בהתרחשויות הדרמטיות על חוף הים לאחר מכן. גדולתו של מקיואן כסופר ניכרת גם בספר זה: היכולת ליצירת מתח פסיכולוגי שאין שני לה, האירוניה הדקה והמושחזת והריאליזם המדוקדק.

המספר של מקיואן נכנס לתודעות של שני הגיבורים הצעירים לסירוגין, והוא עושה את זה בצורה כל כך משכנעת וערמומית, עד שהמעבר בין התודעה של אדוארד לזו של פלורנס, מותיר את הקוראים פעורי פה לאור אי-ההבנה העמוק, המייאש כמעט, בין שני האוהבים שזה עתה נישאו.

כך, למשל, כפלורנס נאנקת מחרדה וקוצר נשימה בשעה שאדוארד מנשק אותה על פיה, הוא מפרש זאת כגניחת עונג, ומרגיש "תחושה מענגת של חוסר משקל". את מה שפלורנס עושה כתוצאה מ"תחושת חובה", לעיתים בניגוד לרצונה ממש, אדוארד מקבל כאות לתשוקתה.

מקיואן מעביר בעוצמה רבה את הפער בציפיות ובחוויות בין השניים, ואת רגש האשם של השניים: אדוארד, על כך שאולי הוא דוחק בפלורנס לקיים יחסי מין בניגוד לרצונה, ופלורנס, על כך שהיא לא נענית לתשוקותיו "הדוחקות, ההגיוניות" של אדוארד. כפי שמשפט הפתיחה מבשר, השניים לא משתפים זה את זה בספקותיהם ובחרדותיהם, וזה מה שמוליד את ההמשך ההרסני.

וההמשך ההרסני הזה הוא בעיני נקודת התורפה העיקרית של הנובלה הזו. לאחר בנייה מדוקדקת של התודעות של שני הגיבורים, מקיואן מנווט את ההתרחשויות לרגע אחד דרמטי באופן קיצוני (ולדעתי גם בלתי סביר ונוגד את הרוח הריאליסטית של הנובלה) שמתרחש על חוף צ'זיל, ואשר מסיט את העלילה לכיוון לא סביר שנוגד לחלוטין את הקו הריאליסטי של הנובלה. וכך, הסיום של הספר חולף במהירות על פני עשרות שנים, מסכם בקוצר רוח את שהתרחש לאחר אותו מאורע דרמטי על החוף, וגם מוסיף מוסר השכל משונה וטריביאלי למדי.

אולי משום כך, התחושה שלי עם תחילת הסצינה הזו על החוף הייתה של הפרת חוזה: אחרי כמאה עמודים של ריאליזם מענג בסגנון האופייני כל כך למקיואן – קר, אנליטי כמעט, אבל תמיד מרתק – הנובלה קורסת לגמרי בסיום הלא סביר שלה. חשוב לי להבהיר: גם ספר בינוני של איאן מקיואן הוא מענג, ואין שני לו באופן טוויית העלילה ויצירת מצבים דרמטיים. יחד עם זאת, "על חוף צ'זיל", למרות הכתיבה המהוקצעת ולמרות הרגעים היפים שבו, נותר כהבטחה לא ממומשת, ולכן כאכזבה.

* הרשימה מתפרסמת בגיליון השבוע של טיים אאוט תל-אביב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ת. ספרים  On 18 באוקטובר 2007 at 11:10 am

    בהחלט מסכמת את התחושה שלי לגבי רוב הספרים של מקיואן בכלל. גם ב"שבת" לדוגמא, הניתוק הרגשי שלי כקוראת מהגיבורים היה בלתי-נסבל. גם שם נדמה לי שהאירוע הקיצוני היה דרמטי מדי – אולי אפשרי מבחינת ההסתברות שיקרה (נגיד) אבל מנופח, מציצני, ומאוד מנוכר. הרגשתי שמטרתו היתה "to make a point" והדמויות הפכו לאביזר. משהו קצת נטול אמפתיה. זו תחושה שיש לי בקריאת רוב הספרים שלו. טוב שיש מרחק מהגיבורים, וגם אירוניה, אבל לא לזה אני מתכוונת אלא לסוג של אובייקטיפיקציה של הדמויות.

    בעיני "כפרה" יוצא דופן לטובה, וללא ספק ספרו הטוב ביותר. גם שם יש רקע היסטורי, והרבה פואנטות ומוסר-השכל כמו שהוא אוהב, ובכ"ז הדבר החזק ביותר הוא ההליכה עם הדמויות.

  • אורי  On 18 באוקטובר 2007 at 2:23 pm

    לאורך כל הדרך. מה שאתה מתאר ככיוון לא סביר נדמה היה לי סביר ואפילו טראגי. בכל-אופן רשימה מאוד יפה.

  • עומר  On 5 בנובמבר 2007 at 11:55 pm

    צביקה "הבטחה לא ממומשת ולכן אכזבה" זה די מסכם את מה שמקיואן בעצם מנסה להעביר בספר הזה, ולכן אולי הוא גם הצליח…
    אני מסכים עם ת. ספרים שזה אופייני לכתיבה שלו לבנות סיפור על רעיון = קצת בוטה. אבל אע"פ שהתפרים די גלויים, לא הרבה כותבים בחדות ושנינות כזאת ב- ועל השפה האנגלית. נראה לי שהשיא של זה הוא דווקא בשיחה ביניהם על החוף (מקיואן חוגג שם כמעט על כל מילה).
    גם זה שווה משהו.

  • משה משה  On 9 בנובמבר 2007 at 1:14 am

    הניגודיות בין "זמן הסיפור" הארוך שמקבלות אותן דקות מעטות בין ארוחת הערב לבריחה של פלורנס, לבין העמודים הספורים שמתארים את 40 השנים הבאות היא מדהימה בעיני.
    זה מחזק את האמירה של הספר – איך למעשה באותו הרגע הכל כך חזק, הכל כך גורלי על אותו החוף, אותו הרגע בו כשל אדוארד (לפחות בעיני עצמו בראיה של שנים רבות לאחור) הפכו חייו למסכת סתמית של אירועים.
    לגבי הריאליסטיות של אותו הרגע (ושל כל האירועים שמתרחשים בעתיד הקרוב לאותו רגע) – אני נוטה להסכים איתך כי למעשה מדובר בעלילה שהופכת ברגע אחד, בעמוד אחד, מעלילה ריאליסטית לחלוטין שמתוארת בצורה מדוייקת כל כך, למשהו חסר הגיון. להבדיל ממך אני חושב שהרגע הזה אינו אותו רגע שיא על החוף, אלא דווקא יום המחרת, הרגע בו למרות הציפיה של הקורא הממוצע- אין הם נפגשים ומתפייסים.
    אגב, אני התרשמתי שהוא דווקא כן נשא אותה לאישה גם בגלל הכסף – לא באופן ישיר אלא בגלל אותו בטחון שהעניק לו הבית שלה, הארוחות שבישלה אימה וכד'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: