רמאות לא טובה לעסקים – על ספרו החדש של עלי בוקשפן

כולנו כורתים חוזים מדי יום ביומו, לרוב מבלי להיות מודעים לכך: עם המכולת או המרכול שבו אנו קונים מצרכי מזון; עם חברת התחבורה הציבורית שבאוטובוסים שלה אנו נוסעים לעבודה; עם בעלי הקפיטריה שבה אנחנו אוכלים את ארוחת הצהריים שלנו. כולנו גם כורתים חוזים פחות יומיומיים, ועליהם אנחנו מתעכבים מעט יותר: עם המעבידים שלנו, עם מי שמוכר לנו מכונית או משכיר לנו דירה, עם הבנק שבו אנחנו פותחים חשבון עובר-ושב או עם חברת הסלולר שאת שירותיה אנו מבקשים לרכוש.

המשותף לכל החוזים שאנו כורתים – הן אלה הנכרתים בהיסח הדעת, מבלי להתעכב כלל על תנאיהם ומבלי לנהל עליהם משא ומתן, והן אלה שאנו כורתים לאחר התלבטות וניהול משא ומתן מדוקדק – הוא מושג האמון. ללא אמון החיים היו בלתי אפשריים. אנחנו לא יכולים לבוא אל המרכול עם מעבדה ניידת ולבדוק שהעגבניה שמסומנת כאורגנית אכן לא רוססה בחומרי הדברה, או שאחוז השומן ביוגורט שקנינו הוא אכן 0%, כפי שמובטח על האריזה. אין באפשרות רובנו גם להבין הרבה מן הכתוב באותיות הקטנות שעל גב טופס פתיחת החשבון שמגיש לנו הפקיד בבנק.

כשאנחנו קונים מוצר באינטרנט או בדואר אנחנו אפילו שולחים את כספנו לאדם שמעולם לא פגשנו ומבלי שקיבלנו כלל את המוצר, לא כמו בקנייה בחנות שבה הכסף מוחלף באופן מיידי בסחורה. וכך, אנחנו נאלצים להאמין למשווקים שהאמור על האריזה אכן משקף את תכונות המוצר, לבנק שינהל את חשבונותינו בהגינות, ולמנהלי אתר האינטרנט שישלחו לנו את המוצר לאחר ששילמנו להם.

למרות שהאמון הוא הבסיס לתפקוד המשק והחברה, וכפי שמעידה צפייה בתוכניות התחקירים הטלוויזיוניות המתרבות והולכות, יצרנים רבים מצהירים הצהרות-שווא בנוגע לתכונות מוצריהם; קבלנים נוטלים את כספי לקוחותיהם בידיעה שהם על סף קריסה כלכלית ונמלטים עם חסכונות-חיים של אנשים רבים; ובנקים מוסיפים עמלות חדשות ומעלים את עלות ההתקשרות עמם לאחר שהלקוח כבר שבוי בידיהם.

וכך, עצם פריחתן של תוכניות התחקירים מעיד על כישלונה של מערכת אכיפת החוק ועל הפרטת האכיפה. אבל הפריחה הזאת גם חושפת את היקפו הרחב של עיקרון האמון ואת חשיבותו דווקא דרך המקרים הקשים והיוצאים מן הכלל של אלה שניצלו אותו לרעה. מן הפתולוגיות שניבטות אלינו ממסך הטלוויזיה, מרכזיותו של האמון בחיי היומיום שבה ומתחזקת, ואחת הסיבות שאנחנו מגיבים בתחושת זעם כל אימת שאנו צופים בכתבת תחקיר, החושפת ניצול לרעה של אמון הלקוח, היא שאנו יודעים שבלי האמון הזה אי אפשר להתקיים אבל שההיזקקות לו הופכת אותנו לפגיעים.

*

ד"ר עלי בוקשפן, מרצה בבית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, טוען בספרו החדש, המרתק והעשיר, כי האמון הבין-אישי הוא אחד מיסודותיהם המרכזיים של דיני החוזים הישראליים. בניגוד לדיני החוזים הקלאסיים של המאה ה-19, שעוצבו לפי השקפת העולם האינדיבידואליסטית, בוקשפן מזכיר לנו את מרכזיותם של עקרונות תום-הלב ותקנת-הציבור בדיני החוזים הישראליים המודרניים. בעוד שבדיני החוזים הקלאסיים משלה בכיפה דוקטרינת ה-Laissez Faire, והצדדים לחוזה לא נדרשו לחשוב על האינטרסים של זולתם, הרי שכיום דיני החוזים מחייבים צד לחוזה לנהל את המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ואת ביצוע החוזה לאחר שנכרת, בתום לב ובדרך מקובלת.

במובן זה, החדשות שמביא לנו בוקשפן הן חדשות טובות: תום-הלב, ההגינות והערבות ההדדית הם לא רק שאיפות של קומץ אנשי אקדמיה בעלי אג'נדה חברתית; הם כתובים בספר החוקים הישראלי שחור על גבי לבן, והם גם מיושמים בבתי המשפט בישראל; הם לא רק הרצוי, אלא בראש ובראשונה המצוי.

"המהפכה החברתית במשפט העסקי", שעליה כותב בוקשפן, החלה אם כן כבר ב-1973 עם חקיקתו של חוק החוזים (חלק כללי), והיא ממשיכה בניצוחו של בית המשפט העליון שאוכף עקרונות אלה על מפרי חוזים.

אבל בוקשפן טוען טענה נוספת, חשובה לא פחות: לא רק שהחוק הישראלי מחייב הגינות בעסקים, אלא שהגינות כזאת מתיישבת עם ההיגיון הכלכלי, והיא טובה לעסקים. לכל המתקוממים נגד הפגיעה בחירות העסקית בשל דרישת החוק להגינות ולתום-לב (דרישה שמחייבת אותם, למשל, לגלות מידע מסוים לצד שכנגד בשעת המשא ומתן) משיב בוקשפן כי "אחריות וחירות אינן מנוגדות זו לזו אלא דווקא מזינות זו את זו, ושהכרה בכוחם ובאחריותם של הפרטים במסגרת יחסיהם הבין-אישיים משביחה את ההגנה על חירויות היסוד ואת השתייכותם ומקומם של כלל מרכיבי השיטה המשפטית – לא רק רשויות השלטון – בהבנייתה של חברה שוחרת חירות" (עמ' 9).

התזה הזאת של הספר, שבוקשפן מציגה כחזרה למקורות המשפט ולא כתזה חדשנית, מתבררת כנכונה פעם אחר פעם: די להיזכר בקריסתן של "חפציבה", "אנרון", "וורלדקום" וחברות אחרות שהתנהלו באמצעות הונאה והיעדר תום-לב, כדי להבין שהיעדר הגינות רע לא רק ללקוחותיהן של חברות אלה, אלא לכלכלה ולחברה בכללותה.

אבל הטענה של בוקשפן מורכבת יותר; הוא סבור שעלינו להכיר בכך שבעסקה המסחרית ישנם שלושה צדדים: לא רק המבטיח ומקבל ההבטחה, אלא גם הציבור. זוהי כבר נסיגה רבתי מהמודל הקלאסי שלפיו הצדדים לחוזה התכנסו כדי לקדם את האינטרסים שלהם בלבד. בוקשפן מזכיר לנו שהחוזה והתאגיד הם יצירי-האדם. החברה האנושית היא שיצרה מכשירים משפטיים אלה והיא יצרה אותם גם לטובת הכלל.

לכן, כשצרכן כורת חוזה לרכישת גבינת קוטג' 3% שומן (מתוך אמונה שיש חפיפה בין הכתוב על הקופסה לאחוז השומן בפועל), הוא מקדם לא רק את האינטרס של בעל המכולת המעוניין להתפרנס ושל היצרן שייצר את המוצר – אלא גם את האינטרס הציבורי. במובן המיידי, האינטרס הציבורי יוצא נשכר מכך שבעל המכולת מתפרנס ולא נופל לנטל על לשכת התעסוקה, והצרכן ניזון ממוצר שטוב לבריאותו ולא נופל לנטל על מערכת הבריאות. במובן הרחב יותר, האינטרס הציבורי יוצא נשכר מכך שהעסקה הוגנת משום שוודאות, יציבות ושקיפות חיוניות לשגשוג הכלכלה.

אם לא נוכל לבטוח במי שאנו עושים אתו עסקים, עלויות העסקה יאמירו כי נצטרך לבדוק בעצמנו את המידע שהוא מוסר לנו (למשל, שהקוטג' שבידינו אכן מכיל רק 3% שומן), והעסקות ייעשו לא רק יקרות יותר אלא גם מסורבלות, מסובכות ונדירות יותר.

בוקשפן מציע אם כן מודל משלו לניתוח דיני החוזים: "מודל משולש הציפיות" (עמ' 221 ואילך); אם הניתוח המסורתי של החוזה מתמקד בשאלת ציפיותיהם של שני הצדדים לחוזה, המבטיח ומקבל ההבטחה, הרי שבוקשפן טוען שכדי לברר האם חוזה הופר או מקוים יש לברר גם את ציפיית הציבור.

"מודל משולש הציפיות" הוא כאמור מודל תיאורי, לטענתו של בוקשפן, משום שהחוק הישראלי ממילא מחיל על הצדדים לחוזה ערכים חיצוניים להם: הוא מחייב את הצדדים לחוזה לנהוג בתום-לב ופוסל חוזים שנוגדים את תקנת הציבור. כל שנותר כעת הוא לשכנע את כל אותם אנשים וחברות, הנלכדים בשעת מרמה במצלמות נסתרות, שרמאות לא טובה לעסקים.

ואם אנחנו כבר עוסקים באסתטיקה המיוחדת של תוכניות הצרכנות והתחקירים – התמונה המטושטשת והקול המשובש, שמצריך תמיד כתוביות כדי שהצופים יוכלו להבין את דברי המצולמים – עולה מאליה שאלת התיווך: מה מקור התדמית של דיני העסקים הישראליים בעיני הכלכלנים כדינים "לא חברתיים"? שהרי לפי התמונה שמצייר בוקשפן, ובצדק לדעתי, העקרונות הנכונים כבר נמצאים בהם. כיצד נוצר אם כן הפער בין המשפט למה שאנשים חושבים עליו? ואת מי משרתת התפיסה שלפיה דיני העסקים בישראל מאפשרים התנהלות עסקית חד-צדדית ולא הגונה?

על השאלות האלה בוקשפן לא עונה בספרו; אבל גם כך מדובר בחיבור חיוני ונחוץ, המשמש תזכורת לכך שהכלים הנכונים כבר בידינו. רק צריך לרצות להפעילם.

* הרשימה מתפרסמת היום במוסף "הארץ, ספרים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: