במלאת שנה למותו של עלי מוהר

בשנת 1985 שני שירים עבריים בולטים התנגנו ברדיו שוב ושוב: "בגידה", תקליט השדרים הראשון של זמרת צעירה ואלמונית יחסית בשם ריטה, ו"דואט", בביצוע יוני רכטר ומזי כהן (מתוך התקליט "בגובה העיניים"). שני השירים עסקו באהבה ובסופה. בשני השירים הדי תשוקת העבר לא שככו, והם רדפו את בני הזוג גם כאשר יחסיהם עמדו בפני משבר קשה, אולי בלתי הפיך. בשניהם בני הזוג לא הצליחו להתנתק זה מזה, למרות הכאב ולמרות דעיכת האהבה. גם הדרמה המוחצנת של ריטה, וגם זו המופנמת, המינורית כמעט, של מזי כהן ויוני רכטר, זיכו את השירים בהשמעות רבות וחוזרות אז באמצע שנות השמונים, שנים לא מעטות לפני גילוי גלגל"צ ושיטת הפלייליסט.

בניגוד לשיר של ריטה, שכמעט תובע מהמאזין לקבוע עמדה כלפיו – חיובית או שלילית – באופן מיידי, "דואט", שאת מילותיו כתב עלי מוהר, לא מתמסר בקלות. אני מודה שהוא לא עשה עלי רושם מיוחד בשמיעות הראשונות. "דואט" כאילו יותר רגוע מ"בגידה", אבל רק כאילו. לאט לאט הוא נכנס אל מתחת לעור, המילים השקטות של מוהר מפלסות את דרכן בנחישות אל הראש ואל הלב. עם השנים "דואט" היה לאחד השירים העבריים האהובים עלי ביותר.

שתי שורותיו הראשונות, "והאמת היא שכבר אין בי כוח / לראות איך הדברים חוזרים שוב על עצמם" בביצועה המדוייק של מזי כהן – בקול צלול וחזק אבל עייף, על סף ייאוש, קובעות את הטון של השיר כולו: לֵאוּת כאובה, בצד סירוב להשתכשך ברחמים עצמיים ובתחושת קורבנות. גם הגבר וגם האשה בשיר מאסו בחיי השגרה הזוגית שלהם: "מראש יודעת מה הוא יספר לי", היא שרה, והוא משיב "שיחקתי את עצמי בפעם המאה". אבל הם לא מסוגלים להינתק זה מזה עם בוא הלילה. ובבוקר הם שוב מרגישים זרות, ושוב אין בהם כוח "לראות איך הדברים חוזרים שוב על עצמם," במין מעגל אינסופי של מיאוס ותשוקה.

"דואט", למרות שמו, מספר דווקא על החוסר בתקשורת בין בני זוג לשעבר שמנסים להחיות משהו ממה שהיה ביניהם וכנראה אזל. מבחינה מוסיקלית הוא בנוי כמו דואט, אבל המילים של מוהר מתנגדות למנגינה והן דווקא מזכירות יותר סולו. לבד. הגבר והאישה כאילו שרים זה אל זה, אבל הם בעצם שרים זה דרך זה, אל עצמם. מוהר, שהיה קומוניקטיבי כל כך בכתיבתו עסק בלא מעט משיריו בחוסר התקשורת בין גברים ונשים, בחוסר ההתמסרות הרגשית ובתחושת הבדידות שבתוך הקשר. כזה היה השיר "נגיעה אחת רכה" (1984), אחיו הבכור של "דואט", ואפילו "אחכה" (1986), אחיו הצעיר, שסיפר על יעקב ורחל.

אבל כמו השירים האחרים שלו, גם אלה שלא עסקו ביחסים בין גברים ונשים, וכמו הטור "מהנעשה בעירנו", שפורסם בעיתון "העיר" בין השנים 1984-2006, כל שיר וכל טור היו גלויה מרהיבה מהחיים; תמונה קטנה, חדה ומדוייקת של יחסים – עם הזולת, עם העיר, עם השפה.

העיר של מוהר הייתה בעיקר תל-אביב, אבל לא רק. כמו כל קוראי המדור, התעדכנתי בחוויותיו של מוהר מחופשותיו של בפריז ("לצרפתי לא אכפת כל כך איך הוא מקבל את הכולסטרול שלו בתנאי שזה יהיה טעים", הוא כתב באפריל 1991) ובאבחנותיו על המלצרים הצרפתים, על הקרואסון והקפה, ועל שליטתו המוגבלת בצרפתית. אבל העיר העיקרית של מוהר הייתה העיר כאידיאה, כרעיון מופשט: המקום שבו החיים קורים, המקום שבו "העיקר זה הרומנטיקה" אבל גם מתקיים בו "שטח הפקר"; המקום שבו כבר לא פוגשים את מוכר הגרעינים הוותיק, המקום שבו נוסעים במוניתו של נהג מונית סרבן-מיזוג בשיא החום ששל חודש אוגוסט או משוטטים ברחובותיו השוממים בשעת מלחמה ופוגשים מלאך בדמות עלמה ששמה נטע. אכן, במילותיו של מוהר עצמו, "מהנעשה בעירנו" הקפיד לנקוט ב"פרשנות מרחיבה במיוחד של המונח 'עירנו'".

נאמן לעקרון הפרשנות הרחבה, לא היה כמעט נושא שלא היה ראוי לדיון ב"מהנעשה בעירנו": החל בשינויים שעוברים על העיר, דרך השינויים שעוברים על השפה ("הדרבים הגדולים של הלשון" הוא כינה את התופעה של החלפת "גמרתי" ב"סיימתי", "חיכיתי" ב"המתנתי" ו"כתבתי" ב"רשמתי"), וכלה בישבנה של ג'ניפר לופז. ההומור הדק שלו, החום האנושי וההסתכלות האחרת, הרעננה, יצרו את הפואטיקה המיוחדת של מוהר, שאיפיינה לא רק את הטורים שלו אלא גם את כתיבתו הפזמונאית. נכון ש"דואט" מדבר על שחיקה, אבל הוא עושה את זה בצורה כל-כך לא שחוקה.

כמו שגרת הזוגיות ב"דואט", כך הזוגיות האינטימית של כל אחד ואחת מקוראיו הקבועים של "מהנעשה בעירנו" ואיתה השיגרה של בוקר יום שישי הפכה למובנת מאליה. זה היה הדבר הראשון שאני ורבים אחרים קראנו ב"העיר", או בעיתון של יום שישי בכלל, תוך שאנחנו לוגמים את הקפה הראשון של היום. פעולת הקריאה הזו, הקולקטיבית והאינטימית גם יחד, הייתה גם היא חלק מ"עירנו", למרות שנעשתה בבתים, בבוקר, ביחידות, לפני היציאה אל העיר. וכמו קוראים רבים גם אני הייתי תולש ואוסף טורים שאהבתי במיוחד, מאמץ לי אבחנות חדות ומשעשעות במיוחד, ובעיקר מצטער בהגיעי למילה האחרונה על כך שמרחק של שבוע שלם מפריד ביני ובין הטור הבא. וכך, גם אני שרתי דואט, או יותר מדוייק אולי לכתוב, קיימתי דיאלוג עם הטור השבועי של מוהר. ולפני שנה הדואט/הדיאלוג הזה פסק. המילה האחרונה בטור האחרון הייתה הפעם אחרונה באמת.

* הרשימה מופיעה בנוסח מעט שונה בגיליון השבוע של טיים אאוט תל-אביב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On 29 בנובמבר 2007 at 11:46 am

    רק תיקון קל – כתבת -"קרא להחלפת "גמרתי " ב"סיימתי" וגו' ואילו ההיפך הוא הנכון: הוא סבל מהשינויים הנ"ל.

  • צביקה טריגר  On 29 בנובמבר 2007 at 12:34 pm

    תודה עידית. התכוונתי שכך הוא כינה את התופעה, ולא שהוא סבר שזה מה שצריך לעשות. אני אתקן את הניסוח כדי שהוא יהיה יותר ברור.

  • צחי סולסקי  On 10 בדצמבר 2013 at 10:35 pm

    אני בכלל לא הבנתי את השיר בצורה הזאת, כעייפות ממערכת יחסים ארוכת טווח שמתקהה.

    מבחינתי זהו חיווי דיעה על הווי של מטרופולין (תל אביב כנראה), שבו מחליפים בני זוג מזדמנים לעתים קרובות, ויש לקרוא את השיר דרך הסתכלות על גבר ואישה שפוגשים אחד את השני באותו ערב שבו מתרחשים הדברים.

    'איך הדברים חוזרים שוב על עצמם' – כי כבר היינו בסרט הזה יותר מדי פעמים, עם יותר מדי בני זוג מזדמנים – ולכן הוא "מראש יודע איך זה יתפתח" ו"משחק את עצמו בפעם המאה" – שגרתי, שחוק.

    "אני לוקח אבל כבר לא מתלקח" – המין הוא זמין וקל, אך שוב אינו מרגש.

    מחפשים אהבה ועומק, אך לא מסוגלים ליצור אותה. המין כבריחה ממשמעות, מדבר אמיתי שמקשר בין שני אנשים. קל לברוח אליו, אך ההתפכחות עגומה.

    התיאור של האקסטזה וההתפכחות ממנה, שבמרכז השיר, משכנע מאד גם מבחינת ההתפתחות המוסיקלית, וכך גם שני האקורדים החדים שבפתיחת השיר, המופיעים לארכו שוב ושוב – ובמיוחד ראויה לציון הופעתם לאחר הקטע האמצעי – לאחר המשפט "והנה מצאנו זה את זו" – כשבעקבותיהם עולה השחר ומופיעה ההתפכחות והאכזבה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: