"סוף עונת הלימונים" – על ספרה של שולמית לפיד

אפתח מיד באמירה ש"סוף עונת הלימונים", ספרה החדש של שולמית לפיד, מספק כמה שעות של בידור אינטליגנטי, מותח – אבל כמו שאנמק מיד, לא לגמרי מהוקצע. הגיבורה של לפיד, ליזי בדיחי, היא כותבת ועורכת במקומון הבאר שבעי "הזמן דרום". בדיחי, בת 30 מאז שהופיע הספר הראשון בסדרה, "מקומון" (1989), היא דמות מעוררת הזדהות ואמפתיה. פגמיה הגופניים והטעם המפוקפק שלה בבגדים ובעגילים מודגשים חזור והדגש לאורך הספר, והם אמורים לעזור לנו לצייר בעיני רוחנו אשה מעט מגושמת, גיבורה בעל-כורחה, טובת לב ומזג – וכמובן מעוררת אהדה. מי שקרא את הספרים הקודמים בסדרה ואהב אותם, ישמח להיפגש איתה שוב, וגם ישמח בשמחתה על כך שהיא ממשיכה כבר כמעט 20 שנה להיות בת 30.

 

 

בספר הנוכחי ליזי נגררת בעל-כורחה לחקירת רצח של עמית לעבודה; מוריס דהאן, האחראי במקומון "הזמן דרום" על רכישת המודעות, נמצא ירוי בביתו. מהר מאוד מתברר לבדיחי שהפעם חקירתה תופנה פנימה: אל מקום העבודה שלה ועמיתיה. כמו קורבנות רצח רבים בספרות הבלשית, דהאן יתברר כאדם בעל חיים כפולים וסודות אפלים, שהסתבך בעצמו וגם סיבך את ליזי וכמה מהעובדים האחרים, שלא בידיעתם, בעלילות מפוקפקות.

וכך, בניגוד לבלש שנוחת בחברה זרה לו, שאת כללי ההתנהגות שלה, הגלויים והסמויים, הוא צריך לפענח וללמוד (לעתים תוך הפרעות מתמידות מצד חבריה), הפעם צריכה ליזי לחקור את הברנז'ה שבה היא עצמה חברה ואת העולם שבו היא חיה. החקירה תוביל את בדיחי להכרה בתמימותה הרבה ובאופן שבו היא הניחה שהדברים מתנהלים כפי שהם אמורים להתנהל.

יש בספר כמה רגעים יפים ורבי עוצמה, וכולם קשורים במוות או באלימות: כזה הוא רגע גילוי הגופה של מוריס דהאן, כבר בעמוד השני של הספר, וכאלה הן סצינות אלימות מפתיעות שלא אגלה כאן, כדי לא לקלקל. ברגעים האלה גולש הספר מעלילה קולחת לספרותיות מובהקת; ברגעים האלה מצליחה לפיד לקשור בין העולם הפנימי התמים והמיתמם של בדיחי לבין תהליך ההתפכחות שהיא עוברת. ברגעים האלה החקירה של ליזי – גם חקירת הרצח וגם חקירתה את עצמה – מתקדמת באופן משמעותי, משום שההלם והאלימות מכריחים אותה להתמודד עם דברים שהיא לא היתה מסוגלת להתמודד איתם או שביקשה להתעלם מהם.

אחד האמצעים שבהם לפיד מאפיינת את הדמויות הוא הלשון: ישנם אנשי האקדמיה ואוצרי האמנות הפלצנים שמדברים באופן מתנשא ומנותק, תוך שימוש במלים לועזיות ובניסוחים מפותלים וקשים לפענוח ("האידיאולוגיה הפוליטית השלטת בכיפה נוטה לראות בסימן את המסמן", עמ' 55); ישנה אולגה, העולה החדשה והשאפתנית ש"את החורים בעברית איפרה ב'כזה' וב'כאילו'" (עמ' 41) ורשמה במחברת נפרדת כל מלה חדשה שהיא שמעה כמו "פריימטיים" ו"אוחצ'ה"; וכמובן ליזי עצמה שמרבה להפטיר "הה?" בכל פעם שהיא לא מבינה מה אומרים לה.

אבל האופן שבו לפיד משתמשת באמצעי הזה לא תמיד מוצלח; לפעמים האפיון הלשוני גולש לפארודיה טרחנית ומעט משומשת (כמו במקרה של אותו איש אקדמיה או במקרה של בעלת גלריה "יוכפז"). הז'רגון האקדמי שלפיד לועגת לו כאן זכה כבר לפארודיות רבות ומושחזות בעבר, ומכיוון שאין לדוברת בספר מה לחדש התוצאה מעט מיושנת. דבר נוסף הצורם בפארודיות הוא שחלקן לפחות נקראות כמאוד אישיות, ולא נעשה מאמץ רב מדי להסוות את האדם שעליו הדוברת מלעיגה. כשפארודיה בנויה על הלבנת-פניו של אדם ספציפי, היא מאבדת מכוחה ומהאפקטיביות שלה כהערה על התופעה התרבותית שאותה היא אמורה לבקר.

בעיה נוספת בספר קשורה לטיפול בעובדות, ובעיקר באחד הממצאים החשובים שליזי מעלימה מזירת הרצח – מכשיר הפאלם של הנרצח. על היעלמו של מכשיר זה מעיני המשטרה נבנה חלק חשוב מהעלילה; ואולם לא ברור מדוע העלמתו מהמקום מהווה העלמה של המידע ששמור בו, משום שמכשירי פאלם מסונכרנים בדרך כלל עם המחשב האישי של בעליהם, וכך גיבוי של המידע שבזיכרונם נשמר גם בזכרון המחשב האישי. כדי להסביר מדוע המשטרה, או גורמים אחרים, כל כך מעוניינים בו, כדאי היה להשקיע מעט מאמץ ולתרץ מדוע את המידע שעל הפאלם לא ניתן למצוא על מחשבו האישי של דהאן.

בנוסף, למרות שליזי מחביאה אותו על גג ביתה של אחת הדמויות, במקום שאליו היא יכולה להגיע רק אם אותה דמות תדע על היכנסה, הרי שבשלב מסוים הפאלם צץ בדרך נס בידיה של ליזי. העניין הגדול שהיא עשתה מהסתרתו בעמודים שלפני כן, נותר, לפיכך, לא מוסבר.

פגמים אלה (ואחרים, פחות מרכזיים) צריכים היו להתגלות ולהיות מטופלים בעריכה; הם פוגמים באמינות של העלילה הבלשית ויוצרים אווירה מעט מרושלת, שפוגמת בעלילה המוקפדת בדרך כלל, המפתיעה והמותחת, שטוותה לפיד.

* הרשימה מתפרסמת היום במוסף "הארץ, ספרים".

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: