המלצה שנתאחרה: "הו!" 5 ו"דווקא" 3

1.

הגיליון השישי של "הו!" (עורך: דורי מנור, הוצאת אחוזת בית) כבר הגיע לחנויות, ובכל זאת, כמה מילים על הגיליון החמישי, שהופיע בתחילת 2007. במרכז הגיליון שער העוסק בפוטוריזם בשירה, ומתפרסמים בו, כמו תמיד, גם סיפורים ומסות.

המבוא לגיליון נפתח בציטוט מושחז מתוך שיחה עם המשורר פול ואלרי, שקטעים ממנה מופיעים בגיליון (עמ' 39-47):

"אינני נבהל מביקורות. אילו טרחו מבקריה של השירה שלי להתייעץ איתי לפני שהם כותבים את מאמריהם, הייתי תורם להם עוד כהנה וכהנה נקודות, שראוי למתוח עליהן ביקורת. אך כאמירה כללית על המוּסר הספרותי, אני תמיד מופתע להיתקל בסופרים הכותבים נגד סופרים אחרים (ואני מוציא מהכלל הזה את המבקרים שזה מקצועם). אני מופתע לראות משורר שיוצא חוצץ נגד משורר אחר, או מחבר רומנים המשמיץ רומן של סופר אחר – עד כדי כך קשה בעיני להיות נקי מכל רבב של קנאה או צרות-עין, ועד כדי כך תמים בעיני לחשוב שלסופר המותקף לא יהיו הכֵּלים להשיב מלחמה שַׁערה. למי שמִשלח ידו הוא השימוש במילים, אין דבר קל יותר מאשר להשיב שם-תואר תחת שם-תואר, מרירות תחת מרירות, רמיזה תחת רמיזה. ואני מעריץ את מי שבטוח ביצירותיו עד כדי כך, שהוא משַווה בנפשו שאין שום דרך למצוא בהן ציטוטים שישמשו למתקפת-נגד."

יש משהו משכנע בקריאה ראשונה בטיעוניו של ואלרי, ולכן קצת לא נעים לקריאה, שהרי זה בדיוק מה שאני עושה במוסף "ספרים" וב"טיים אאוט" – כותב ביקורות על סופרים אחרים בלי שאהיה מבקר, אלא דווקא סופר. וכאלה הם רבים מכותבי הביקורות בעיתונות הישראלית (ולא רק בה). האם אמנם אין לסופרים משהו מעניין לומר על ספרים של אחרים? האם כולנו נגועים בקנאה או בצרות-עין?

גם אם לא מסכימים איתו, הפרובוקציה שעושה ואלרי מעוררת למחשבה. ויש לא מעט כאלה בקטעי השיחות שמודפסים ב"הו!". ואלרי, למשל, גם לא אוהב את פולחן הכתיבה שבא לידי ביטוי בדיבור על תהליך הכתיבה ובחקר הטיוטות של יצירות ספרות. ואלרי מכנה את תהליך היצירה בשם "שלב ה'מדידוֹת'", והקורא לא אמור להיות נוכח בו.

***

על המטוס בדרך לניו יורק קראתי בהנאה את מסתו של מתן חרמוני, "ממַנהאטא לנוּ-יוֹיק: הכרך האמריקני המודרני כחומר גלם לשירה עברית ויידית" (עמ' 122-132). חרמוני טוען שדווקא השירה היידית הצעירה הצליחה להתמודד עם הכרך הגדול, בעוד שהשירה העברית הוותיקה יותר, אולי משום שהאידאל שלה היה הטבע, הולידה "זעקות שבר פשטניות" (עמ' 128).

הסאבווי, מציין חרמוני, נעדר לחלוטין משירתם של כמה מהמשוררים שכתבו על ניו יורק בעברית, וכך גם קו הרקיע של העיר או הגשרים. בבואם לתאר את העיר העברית שלהם מלאת מצלולים והשתמעויות תנ"כיים. לעומת זאת, המשוררים היידים מתייחסים אל העיר בנונשלנטיות ובפאמיליאריות; הם פונים אל "ניו יורק של מטה", ולא מציירים את ניו יורק "באש ובתימרות עשן", כפי שעושים המשוררים הכותבים עברית (עמ' 131).

יש עוד המון מה לכתוב על הגיליון החמישי של הו!, אבל אולי פשוט כדאי לקרוא אותו.

2.

גם הגיליון השלישי של "דווקא" (עורך: בני מר, בהוצאת בית שלום עליכם), כמו קודמיו, מרתק ומגוון. נושאו של הגיליון השלישי הוא "ארץ ישראל". גם כאן איני יכול להתייחס אל כל הרשימות המתפרסמות בגיליון, ולכן אתמקד בשתיים. משך את עיני המאמר הקצרצר של אבנר הולצמן, "אז אמר לו ביאליק – לך לעזאזל", שנלווה לפרוטוקול תביעת הדיבה שהגיש אהרן נחמני נגד חיים נחמן ביאליק בדיוק לפני שמונים שנה, ב-12.1.1928. על פניו, הסיפור משעשע: ביאליק וי"ח רבניצקי הלכו ברחוב אלנבי בדצמבר 1927, ודיברו ביניהם ביידיש. אהרן נחמני, צעיר שעקב אחריהם, העיר להם בחוצפה על כף שהם לא מדברים עברית, וביאליק ענה לו "לך לעזאזל".

נחמני תבע את ביאליק בבית משפט השלום העירוני בתל-אביב, לא לפני שדיווח על התקרית לעיתון "דואר היום". שלושת שופי ההרכב, ש' גולדברג, ד"ר מ' זגורודסקי וד"ר פ' קורנגין קיבלו את טענת בא-כוחו של הנתבע שטען כי "זה עניין של סנסציה, האיש רוצה לקשור את שמו בשמו של ביאליק. זה משפט אוילי, אבסורדי, פסיחיאטרי." בהמלצת בית המשפט משך נחמני את תביעתו. בית המשפט חייב אותו לשלם לביאליק הוצאות משפט בסך 180 פרוטות, וציין "שלתובע לא היתה כל רשות משום נקודת השקפה שהיא להתערב בשיחה פרטית, וכל התנהגותו בענין זה ראויה לנזיפה." (עמ' 19)

אבל הסיפור הזה לא רק משעשע, משום שהוא מראה עד כמה לוהט היה המאבק נגד השימוש ביידיש בארץ-ישראל.

עוד הפתעות מזומנות במאמרם של חנה עמית וישראל ברטל, "דווקא חברה'מנית" (עמ' 20-23), על קשריה של היידיש עם הערבית. המחברים מסתמכים על ספרו של מרדכי קוסובר, Arabic Elements in Palestinian Yiddish (הוצאת ראובן מס, ירושלים 1966), ומראים שכבר בשנות השלושים של המאה העשרים היידיש הארצישראלית קלטה את המילים "באסה", "סבבה", "עלא כיפק" ואת "עלא כיף כיפק". מילים אלה נקלטו מאוחר יותר אל העברית ככל הנראה בתיווכה של היידיש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נופלת מגרייס  On 11 בינואר 2008 at 5:40 pm

    הו הו הו אנד א בוטל אוף אסיד.

    כמה לא ישראלי לקרוא לזה הו
    האם יש הו בפה הישראלי?
    לא
    אין הו
    מוטב היה להקים כתב-עת (נוסף לכל אלו שמעלים אבק על מדפי החנויות המאובקות גם כך) בשם וואלק!
    וואלק! כתב עת לכל דבר שניתן לבטא במילים.
    לא?

    (גם "לא ככה?" יכל להיות יופי של שם)

    כל זה, כמובן, להוציא את "מעין", הצינגלה היחיד בכובד הראש הזה.

    סליחה ושבת שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: