"היה לנו אוצר סמוי של פנאי
עדין כאויר הבוקר.
פנאי של סיפורים, דמעות, נשיקות וחגים.
פנאי של אימא, סבתא והדודות
יושבות בנחת בסירה של זיו,
שטות אט אט בדוגית השלום
עם הירח ועם המזלות."
("פנאי", מאת זלדה)
-
עמודים
-
קטגוריות
-
ארכיון
-
רשומות אחרונות
- דברים לכבוד הספר "בגוף ראשון" (בעריכת שלומית ליר, פרדס, 2015)
- שפה, הומופוביה ותרבות להטבית: הרצאה בפאנל על שפה ומיניות
- התבניות שלתוכן דוחסים את הקבוצות המודרות: על הספר "על ההדרה" מאת עמית קמה וענת פירסט
- הזמנה למפגש לכבוד הופעת ספרי "פשעים נגד הפטריארכיה: ניאוף, הפלות והומוסקסואליות במשפט ובתרבות" ב-4.3 באוניברסיטת תל-אביב
- "קוסונם בזק": מחשבות על מות הסולידריות הבין-אישית (אם בכלל הייתה כזו) בעקבות ההתנתקות הפרטית מ"בזק"
-
תגובות אחרונות
-
הרשומות הנצפות ביותר
- על התרגום החדש של "פירוש החלום" מאת פרויד
- הורות יתר: הטלת אחריות פלילית על הורים שילדיהם מבריזים מבית הספר
- הומוסקסואל מוצהר
- על התרגום החדש של "אורלנדו" מאת וירג'יניה וולף
- מי שאוכל לבד 69: טאפנד עם טונה מעושנת
- קוויר הקווירים: על ספרה של עמליה זיו, "מחשבות מיניות"
- על הכרך השני של "המין השני" מאת סימון דה בובואר
- רמאות לא טובה לעסקים - על ספרו החדש של עלי בוקשפן
- העכביש של אריאלה שביד
- אתר "טקסט - ספרים חדשים"
-
בישול
-
דברים שכתבתי - סיפורת
-
דברים שכתבתי - עיון
-
מומלצים
-
RSS
תגובות
אהבתי את הפנאי של זלדה. זה פנאי של ביחדנס. מעניין הצילום המלווה: זה חתול בודד, לא בחברת חתולים ולא צמוד לאדם, והוא נעוץ בלב רקע כחול פרוש על כל הפריים. וכחול נחשב לצבע מרחיק ומבודד.
אורה – חתולים לרוב אינם בודדים. יש להם את עצמם. וזה מה שנפלא בהם.
אני דווקא רואה בנורה, החתולה שמצולמת כאן, את דוגית השלום ששטה אט אט, בים של מצעים תכולים.
גם בשבילי שגדלתי ליד הים, כחול ותכלת תמיד צבעים של שלוה
והשיר נפלא
אהבתי את הניגוד בין השיר לבין הצילום, כי זה מחדד את הקטבים.
וזה ברור ששלווה חתולים היא השלווה הכי אמיתית שיש (למרות שמספיק שעובר זבוב וכל הסיפור נגמר, ואולי דוקא בגלל זה. השלווה אצלם היא ברירת מחדל)
לנינה,
חתולים בהחלט יכולים להיות לפעמים מאוד בודדים ומדוכאים. מהבחינה הזאת הם לא שונים מאיתנו במאומה.