"חיים לא נעימים בעזה": על דבריו של אולמרט אתמול, ועל שיירת אספקה לעזה בשבת הקרובה

דבריו המתחסדים והמיתממים של אולמרט על מה שישראל מעוללת בעזה, ולא פחות מהם, הטון שבו הם נאמרו – ילדותי, דווקאי – מראים (שוב) עד כמה הממשלה לא לומדת מטעויות העבר וחיה בעולם שבו הסיבתיות הפוכה ומעוותת. " מצידי שכל תושבי עזה ילכו ברגל ולא יהיה להם בנזין לרכב שלהם, כי יש להם משטר רצחני", מצוטט אולמרט ב-Ynet, כאילו לא היינו כבר בסרט המופרך הזה שבו התעללות באזרחים אמורה לגרום ללחץ על השלטון לשנות את דרכיו. התיאוריה הזו נכשלה אפילו בקדנציה של אולמרט עצמו ("ריכוך" דרום לבנון כדי לגרום לבריחה המונית של אזרחים צפונה וללחץ על ביירות), ובגללה, בין היתר, הוקמה ועדת וינוגרד.

"לא יהיה מצב שאנשים בשדרות יסתובבו עם פחדים יום ולילה ויפחדו כל היום, ובעזה יחיו חיים נורמלים לחלוטין", הוסיף אולמרט. מתי בדיוק מאז 1967 חיו בעזה חיים נורמליים? מתי לא היה שם משבר הומניטרי? מתי אנשים בעזה לא הסתובבו עם פחדים יום ולילה? מתי בדיוק איפשרה להם ישראל "לקיים חיים נעימים" כלשונו של אולמרט?

הדברים האלה שאולמרט אומר, המנטרות שהוא חוזר עליהן (וגם ציפי ליבני: "אם לא יהיה שקט כאן, לא יהיה שקט שם", או משהו בסגנון הזה) נועדו להסיט את תשומת הלב מאוזלת ידה של הממשלה, אוזלת יד שהיא צינית ומבחירה, ולא מהיעדר קומפטנטיות. זוהי אוזלת יד מדינית, שבאה לידי ביטוי בכישלון ההידברות (או בסירוב לה) עם האוייב (וכן, חמאס הוא האוייב ואני מסכים עם אולמרט לגמרי, שמדובר באוייב רצחני), אבל גם אוזלת יד בהגנה על אזרחיה שלה.

תחשבו על זה: פצצות ושעות טיסה הן דבר יקר מאוד. יכול להיות שבמקום לבזבז את אמצעי הלחימה האלה, במחיר הזה כבר מזמן אפשר היה למגן את בתי שדרות ואת מוסדות הציבור. היתרון של הגישה הזו הוא ברור: פחות אזרחים פצועים, הלומים והרוגים משני הצדדים. אבל מיגון הוא לא סקסי כמו הפגזות, כי הוא לא מצטלם כמו פיצוץ והוא גם לא גברי כמו פיצוץ, כי יש בו מן הפסיביות. ולכן הוא לא מספיק "עשייה"; וגם, כנראה שהאזרחים – הישראלים והפלסטינים – לא ממש מעניינים את המנהיגים – הישראלים והפלסטינים כאחד.

* בשבת הקרובה מתארגנת שיירת אספקה לעזה. כל הפרטים כאן.