על הכרך השני של "המין השני" מאת סימון דה בובואר

סימון דה בובואר, המין השני, כרך שני: המציאות היומיומית (תרגום: שרון פרמינגר) (בבל, 2007) 98 ₪, 660 עמ'

"המין השני", שהתפרסם בצרפת ב-1949, הוא ללא ספר אחד הספרים החשובים ביותר בכתיבה הפמיניסטית של המאה ה-20. תוך כדי סקירה וניתוח של מקורות מגוונים מתחומי ידע שונים (היסטוריה, אנתרופולוגיה, ספרות, פסיכואנליזה, פילוסופיה ועוד), חושפת סימון דה בובואר (1908-1986) את המנגנונים החברתיים שמביאים להכפפתן של הנשים לגברים. בכרך הראשון של "המין השני", שהופיע בשנת 2001 (גם הוא בתרגומה של שרון פרמינגר) דה בובואר, פילוסופית אקסיסטנציאליסטית חשובה, התמקדה בעיקר בהיבטים ההיסטוריים של החשיבה הפטריארכלית. היא הראתה, בין היתר, כיצד ההבדלים הביולוגיים בין גברים ובין נשים שימשו לאורך ההיסטוריה הצדקה לאפליית נשים.

בכרך השני, שתרגומו העברי המתפרסם כעת, דה בובואר טוענת ש"גבר" ו"אישה" הן קטגוריות תרבותיות ולא תכונות "טבעיות" או ביולוגיות. משפט הפתיחה המפורסם של הספר, "אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה" מצטרף לטענה המופיעה בפרק הסיכום, "האנושות אינה רק מין ביולוגי, אלא גם התפתחות היסטורית". בין משפט הפתיחה לסיכום, דה בובואר טוענת ומדגימה באמצעות שימוש במאות דוגמאות מיצירות ספרותיות, יומנים, אוטוביוגרפיות, כתבים פסיכואנליטים ורפואיים, כיצד בנים ובנות מתועלים כבר מגיל רך, להתנהגות "גברית" ו"נשית" בהתאמה.

אבל העובדה שהנשיות של נשים והגבריות של גברים הן תוצרים של חינוך, מבהירה דה בובואר, לא אומרת שאין הבדלים בין גברים ובין נשים. יש הבדלים תהומיים בין גברים ובין נשים: גברים בתרבות הפטריארכלית הם סובייקטים, אקטיביים, כובשים. נשים הן אובייקטים, הן סבילות ונכבשות. אבל מכאן ועד לתפישה שלפיה ההבדלים בין גברים ובין נשים נעוצים בביולוגיה, הדרך רחוקה. כאמור, דה בובואר סבורה שהמקור להבדלים הללו הוא בתרבות ולא בביולוגיה.

במספר מקומות בספר עורכת דה בובואר הקבלה מרתקת בין מצבן של נשים בחברה ובין מעמדם של השחורים בארצות הברית. כשם שהגבר הוא הנורמה, והאישה נתפסת כחריג ביחס אליו (אין לה פין, ולכן היא מעין "גבר פגום"), כך, בארצות הברית בתקופת העבדות, הגבר הלבן נחשב לנורמה, והגבר השחור – לגבר פגום גם כן. דה בובואר טוענת שאפליה על בסיס מגדרי דומה מאוד לאפליה על בסיס גזעי: שתיהן מוצדקות בכך שנחיתות חברתית שנכפתה על המיעוטים המוחלשים (שלילת השכלה, הכשרה מקצועית ויכולת להשתכר ולהיות עצמאים כלכלית) מוצגת כעת כאמת ביולוגית. גם הנשים וגם השחורים הופכים לקורבן של הביולוגיה, בעוד שבעצם גם השחורים לא נולדו שחורים, אלא נעשו שחורים, ממש כמו שהנשים נעשו נשים.

דה בובואר לא חוסכת את שבט ביקורתה גם מן הנשים עצמן: מי שמחנכות את הבנות להיעשות ל"נשים" בהתאם למודל הפטריארכלי הן הרי נשים. "אחת הקללות שמעיקות על האישה… היא העובדה שבילדותה מפקידים אותה בידי נשים", כותבת דה בובואר, וממשיכה – "גם הבן מתחנך בתחילה על ברכי אמו, אך היא רוחשת כבוד לזכריותו ועד מהרה הוא חומק ממנה. את הבת, לעומת זאת, היא מבקשת להטמיע בעולם הנשי." יש סיבות שונות ומורכבות לכך שנשים משתפות פעולה עם המערכת הפטריארכלית וחונכות את בנותיהן לתוך מערכת דכאנית זו. הרצון לשרוד הוא אולי הסיבה החשובה ביותר, אבל מה שחשוב הוא שללא שיתוף הפעולה של נשים בדיכוי של עצמן קשה מאוד היה לתחזק את הדיכוי הפטריארכלי.

מהניתוח של דה בובואר משתמעת טענה חשובה מאין כמותה: את מחיר דיכויין של נשים משלמות לא רק נשים. גם הגברים נפגעים ממנו, משום שבעולם שבו כל שאיפתה של האישה היא למצוא לה גבר, בעוד שמבחינת הגבר האישה אינה "אלא אחד ממרכיבי חייו, וגורלו אינו מתמצה בה" (93), מערכות היחסים בין גברים ונשים נידונו לכישלון. "משמעותה של המילה 'אהבה' אינה זהה לגבי שני המינים, וזהו אחד המקורות לאי-ההבנות החמורות שחוצצות ביניהם" (549), כותבת דה בובואר. למעשה, היא פסימית מאוד באשר לסיכויי התקיימותן של מערכות יחסים בריאות ועמוקות בין גברים ובין נשים בעולם הפטריארכלי.

הפרקים השונים של הכרך הגדוש הזה עוסקים בשלבים שונים בחייהן של נשים ("ילדות", "נעורים", "מבגרות לזקנה"), ובטיפוסים שונים של נשים ("הלסבית", "האישה הנשואה", "האֵם", "זונות והֶטַאירוֹת"). הלסביוּת, למשל, טוענת דה בובואר, היא סוג של מרי נגד השיטה הפטריארכלית. דה בובואר, שבעצמה ניהלה מערכות יחסים עם נשים, כותבת ש"הלסביוּת אינה סטייה מכוונת ואינה גזרת גורל. זוהי גישה שבוחרים בה במצב מסוים, כלומר, גישה שמוּנעת ומאומצת מתוך רצון חופשי." (219)

הקריאה ב"מין השני" אינה קלה. הפרוזה של דה בובואר דחוסה ולפרקים מייגעת. היא כותבת בפיסקאות ארוכות מאוד, חוזרת על עצמה לעיתים תכופות, ומרבה לצטט ממקורות רבים. הטון הפולמוסי הנחרץ של הטקסט עלול לעורר התנגדות, אך יש בו גם עוצמה רבה, והוא עובר בצורה אפקטיבית מאוד בתרגומה המצויין של שרון פרמינגר.

"המין השני" הוא כמובן ספר חובה לכל מי שמתעניין/ת בפמיניזם ובהיסטוריה של הפילוסופיה הפמיניסטית. חבל, עם זאת, שגישתה של "בבל" לקלאסיקה הזו היא כה קמצנית. בניגוד ל"עם עובד", למשל, שצירפה לתרגום החדש של "פירוש החלום" של פרויד מבואות חשובים שדנו בחיבור בהקשרו ההיסטורי, בהתקבלותו ובחשיבותו לקוראים של ימינו, "בבל" מגישה לנו טקסט עירום לגמרי: ללא מבוא (או אחרית דבר) שיסקור את ההתפתחויות שחלו בחשיבה הפמיניסטית מאז פירסום הספר ואת ההשפעה המכרעת שהייתה לו על הפמיניזם האמריקאי האקדמי ועל התנועה הפמיניסטית. גרוע לא פחות – הספר מופיע ללא מפתח עניינים, ביבליוגרפיה ומפתח יצירות מצוטטות. בחיבור שמחזיק למעלה מ-1000 עמודים על שני כרכיו, מנגנון שיאפשר דיפדוף אפקטיבי קדימה ואחורה אל איזכורים קודמים של כותבים ושל יצירות מצוטטות או נושאים שחוזרים על עצמם הוא חיוני, והיעדרו הופך את הקריאה בו ואת היכולת להשתמש בו למחקר – למתסכלות ולכמעט בלתי אפשריות.

* הרשימה מתפרסמת בנוסח מעט שונה בגיליון השבוע של "טיים אאוט תל אביב".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רוטברד  On 28 בפברואר 2008 at 9:12 pm

    למרות מחויבות רבת שנים להוציא לאור ספרי עיון קלאסיים שנשכחו מסיבות שונות על ידי המו"לות המסחרית, הממסדית או האקדמית, הוצאת בבל אינה הוצאה לאור אקדמית.
    ההחלטה להגיש לקורא העברי את "המין השני" בעירום (כדבריך) וללא תוספות, התקבלה לפני שנים רבות. אין אנו מתחרטים עליה. ההחלטה לבטח לא נבעה מקמצנות, שכן בניגוד להוצאות לאור האקדמיות, הוצאת בבל אינה גובה כסף ממחבריה.
    לגופו של עניין, תוספות כאלה – הערות שוליים, הקדמה, מבוא או אחרית דבר – עשויות לפעמים להיות נחוצות, אך לא תמיד. מניסיוננו יש לקחת בחשבון שבפעולה כזו יש לפעמים גם משום ניכוס של הטקסט המקורי, ושהדבר עשוי לפגוע בהתקבלות הספר ודווקא מסיבות הקשורות יותר למערך הכוחות בתוך האקדמיה הישראלית מאשר לספר עצמו ולתכניו.
    במקרה של "המין השני" סברנו שהספר בהחלט יכול לעמוד בפני עצמו, ושתפקידנו הוא להגיש תרגום מדויק ומוקפד, ולעקוב בנאמנות אחר רוח הדברים. סימון דה בובואר לא מצאה לנכון להוסיף אינדקס בספרה, וכך גם אנו, לא מצאנו טעם להמציא למהדורה העברית אינדקס יש מאין. אפשר בהקשר זה להוסיף שטקסטים עטויים בשכבות רבות של לבוש אקדמיסטי (הערות, מבואות וכיוצא באלו) מאפיינים יותר את הכתיבה האקדמית האנגלו-סקסית וזרים מאוד למסורת הכתיבה העיונית הצרפתית לא רק בזמנה של דה בובואר אלא גם בזמננו.
    גם אם בעולמך-שלך יש מקום חשוב לאקדמיה האמריקאית ולמחקר האקדמי בתחום לימודי הנשים והמגדר, את התופעה של פריחת החוגים והמחלקות ללימודים אלה (כמו פריחתן והתמקצועתן של האקדמיה האמריקאית ונספחיה גם בתחומי לימוד רבים אחרים) אין לייחס דווקא להשפעת הגותה של סימון דה בובואר או לעליית המחשבה הפמיניסטית אלא אולי לתופעות אחרות ורחבות יותר בחברות המערביות הקשורות להתגברות כוחו של המעמד הבינוני ולהארכת תקופת הילדות והנעורים של בנותיו ובניו לתוך העשור הרביעי לחייהם.
    להוצאת בבל יש עניין רב בפמיניזם, לא כתחום למחקר אקדמי, אלא כשדה של פעולה במרחב הציבורי. סימון דה בובואר לא כיוונה את "המין השני" לקהל של חוקרים או מדענים, היא כתבה ספר המיועד לכל אישה ואיש.

  • צביקה טריגר  On 29 בפברואר 2008 at 10:17 am

    תודה, שרון, על ההבהרות המפורטות. שלוש הבהרות משלי: ראשית, גם הוצאות לא אקדמיות כוללות לעיתים רבות מפתחות וביבליוגרפיות בספרים שהן מפרסמות (עם עובד, דביר, חרגול, הקיבוץ המאוחד והוצאות נוספות).
    שנית, במקרה כמו של "המין השני" (כמו במקרים אחרים) אני סבור שמפתח העניינים, שהוא מעין היפר טקסט טרום דיגיטלי, יכול היה רק לתרום לספר ולהפוך אותו לנגיש יותר, בגלל עושר הציטוטים והרעיונות. ההנחה המובלעת שאינדקס וביביליוגרפיה ירחיקו את הקוראים והקוראות היא לא מדוייקת. כמו שכתבתי בביקורת על "משגל" של אנדריאה דבורקין (שם השמטתם את האינדקס שהופיע במהדורה האנגלית המקורית), אפשר היה לגלות הרבה דברים מפתיעים דרך עיון באינדקס בחנות הספרים, כמו למשל הדיון שלה במדינת ישראל ובאנטישמיות וההקבלה שהיא עושה בינם ובין שנאת נשים, אך כיוון שלא היה אינדקס, אולי הספר איבד כמה קוראים וקונים. נדמה לי שלא רק אנשי אקדמיה, אלא גם חובבי וחובבות ספר, יודעים ונוהגים לדפדף אל סוף ספר העיון, בעומדם בחנות, ולעבור במהירות על האינדקס כדי לראות אם הספר מעניין אותם. שלא לדבר על כך שבספר במו "המין השני", שנועד ליותר מקריאה אחת, האינדקס הוא ממש חיוני.
    שלישית, בנוגע למבוא או אחרית דבר: אפשר כמובן לבחור במבוא "מנכס", כדבריך, אבל אפשר גם לצרף מבוא שהוא יותר פופולרי, שממקם את הספר בהקשרו ההיסטורי בלי יותר מדי "איזמים", שהרי "המין השני" הוא כבר לא ספר עיון רגיל, אלא גם מסמך היסטורי. לא מעט מהטענות שבו עשויות להישמע מיושנות למי שלא בקיא/ה בתיאוריה הפמיניסטית וקורא/ת את הספר כפשוטו. התרגום הזה הרי לא מתפרסם בזמן אמת, אלא כמעט 60 שנה אחרי מועד פירסומו בשפת המקור. נדמה לי שבין הפיכת הספר למפלצת אקדמיסטית נפוחה מז'רגון ולא נגישה ובין הגשתו כפי שהוגש יש דרך ביניים שתכבד יותר את הקוראים מצד אחד, אבל לא תהפוך את הספר, כדבריך, למשהו שדה בובואר לא התכוונה שיהיה.
    ולסיום, בלי קשר לביקורת הזו שלי, אני כמובן חושב שהקו העריכתי שלכם וההחלטה לתרגם ספרי עיון קלאסיים דוגמת "המין השני", "משגל", "אייכמן בירושלים" ואחרים ראויים לכל שבח (אינדקס או לא – הם מככבים ברשימות הקריאה בקורסים שאני מלמד).

  • לגי  On 29 בפברואר 2008 at 7:00 pm

    העניין היחיד הוא, שצריך להתנהל מתוך שוויון

    גברים הם גברים, נשים הן נשים, ובוודאי שיש הבדל ביניהם. עצום.

    ואם בדרך לאותו שוויון כל מין קצת מאבד מהגדרותיו, זה רק בכדי לפרוץ גבול מסויים ולא כי זהו שיחרור אמיתי, וזה בסדר, רק חשוב בדרך לתת לזה את הכותרת הנכונה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: