הפרטה, איסלאם, תקינות פוליטית ו"רב תרבותיות": כמה ציטוטים מהספר "כופרת"

אייאן חירסי עלי נולדה בסומליה וגדלה בערב הסעודית, בקניה ובאתיופיה. בגיל 24 היא נמלטה להולנד וקיבלה מקלט מדיני (על סמך כמה שינויים שערכה בקורות חייה). כעבור כמה שנים הייתה לחברת הפרלמנט ההולנדי. היא שיתפה פעולה עם הבמאי תיאו ואן גוך ביצירת הסרט הקצר "כנועה", שתיאר את מצבן של נשים מוסלמיות. בעקבות הסרט נרצח ואן גוך באכזריות, ומכתב שהוצמד לחזהו בסכין ומוען לחירסי עלי איים שהיא הבאה בתור. חירסי עלי נאלצה להסתתתר במשך חודשים ארוכים. אזרחותה נשללה בשל השינויים שערכה בקורות חייה, והוחזרה לה לאחר מחאה ציבורית. כיום היא חיה בארצות הברית.

הנה כמה ציטוטים מתוך הספר "כופרת" מאת אייאן חירסי עלי, שראה אור לאחרונה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן" (רשימה על הספר תופיע בגיליון טיים אאוט הקרוב, ותועלה גם לכאן לקראת סוף השבוע):

"נראה לי שההולנדים חיים בגן עדן מוחלט ונוטים לקרוא לכל בעיה קטנה משבר… ארץ קטנה ומטופחת, שבה כולם תמיד כל כך חביבים זה לזה. הכלכלה פרחה. הרכבות הגיעו בזמן, אם כי הרבה פחות מאז שעברו הפרטה." (עמ' 322)

""… כשניסיתי לברר בנושא הרצח בגלל כבוד המשפחה – כמה נערות נרצחות בהולנד בכל שנה בידי אבות או אחים בשל כבוד משפחתם היקר – פקידים במשרד המשפטים היו אומרים לי, 'אנחנו לא רושמים מקרי רצח על פי מניע מקטגוריה זאת. זה יטיל סטיגמה על קבוצה חברתית אחת.' ממשלת הולנד רשמה מדי שנה את מספר הרציחות הקשורות לסמים ואת תאונות הדרכים, אבל לא את מספר הרציחות בשל כבוד המשפחה, משום שאף פקיד הולנדי לא רצה להכיר בעובדה שסוג כזה של רצח מתרחש דרך קבע.

אפילו ארגון אמנסטי הבינלאומי לא ערך סטטיסטיקה על מספר הנשים בעולם שהיו קורבנות לרצח בשל כבוד המשפחה. הם יכלו להגיד כמה גברים נכלאו ועונו, אבל הם לא יכלו לעקוב אחר מספר הנשים שהולקו בפומבי בשל יחסי מין, או הוצאו להורג בשל ניאוף. זה לא היה הנושא שלהם." (עמ' 364)

"רציתי שהפרלמנט יאשר הצעת חוק שתתבע מהמשטרה לתעד כמה מקרי רצח בשל כבוד המשפחה התרחשו בהולנד מדי שנה. לאחר שבועות של משא ומתן במסדרונות, הסכים שר המשפטים, פיט דוֹנֶר, להצעה שבישלתי עם מפלגת הלייבור, אבל אמר שהוא מבקש לנסות אותה תחילה כ'מיזם ניסויי' בשני מחוזות משטרה בלבד. כמה חודשים אחרי כן, כשהתוצאות פורסמו, הפרלמנט היה בהלם ואני הרגשתי גל עצום של תמיכה במדינה. בין אוקטובר 2004 למאי 2005, אחת-עשרה נערות מוסלמיות נרצחו בידי משפחותיהן רק בשני המחוזות האלה (ישנם עשרים וחמישה מחוזות כאלה בהולנד). לאחר מכן חדלו לומר לי שאני מגזימה." (עמ' 380)

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • איריס  On 14 באפריל 2008 at 10:55 am

    סיפור מענין, החושף את המורכבות של החיים בעידן הזה, ובעיקר את המוגבלות של השמאל הנוכחי, להכיל סתירות ומצבים שונים של דיכוי ולאזן ביניהם.
    הגינוי של השמאל במקרה של עלי היווה יריה ברגל, כמו הניסיון עכשיו לבצע דה לגיטימציה למאבק של טיבט "כי האמריקאים יוזמים את זה נגד סין". המאבק הפמיניסטי יצא הכי ניזוק מהמכובה הנוכחית של השמאל העולמי. וגם בישראל (מקרה קצב, לדוגמא).

%d בלוגרים אהבו את זה: