"ספר זה שאינו אחד" – על ספרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר

אריאלה אזולאי ועדי אופיר, משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967 –    ), רסלינג, 499 עמ'

ספרם עב הכרס והמרתק של אריאלה אזולאי ועדי אופיר הוא לטעמי אחד מספרי העיון החשובים ביותר שראו אור בשנה החולפת. הספר, שכותרתו שאולה מספרה הקלאסי של הפסיכואנליטיקאית והפילוסופית הפמיניסטית לוס איריגארי, "מין זה שאינו אחד" (מבחר מתוכו הופיע ברסלינג ב-2003), פועל פעולה כפולה, ולכן, אפשר לכנותו "ספר זה שאינו אחד": מצד אחד, הוא מתעד ומסביר, מצד שני, הוא לא מסתפק בביקורת, אלא גם מציע שיטת חשיבה לקראת גיבוש פיתרון: "אופק אוטופי חדש", בלשון המחברים.

הספר מחולק לחמישה חלקים. החלק הראשון, "הקדמות", פורס את התשתית המושגית של הספר ומציג את מצב המחקר האקדמי והכתיבה על הכיבוש עד כה. אזולאי ואופיר ממקמים את עצמם ואת ספרם בתוך ההקשר הרחב של החשיבה על הכיבוש, וממפים באופן בהיר ותמציתי את הגישות השונות ללימוד הכיבוש, להבנתו ולניתוחו. הם פותחים בביקורתם על השימוש הרווח במילה "כיבוש". לדעתם מילה זו משתתפת ביצירת האשליה שהכיבוש הוא זמני, "פרוייקט", בלשונם, בעוד שלמעשה הוא הפך להיות חלק מרכזי מן המשטר הישראלי.

החלק השני של הספר, "היסטוריה קצרה של משטר הכיבוש", הוא אולי אחד החשובים שבו לכל מי שמעוניין בהצגה שיטתית וכרונולוגית של ארבעים ואחת שנות הכיבוש. למרות שהחלק הזה משופע בתאריכים, מספרים, סטטיסטיקות, שמות של מושלים צבאיים, פוליטיקאים ו"תחיקת ביטחון", הוא נקרא כמו סיפור בלשי. זהו אמנם סיפור בלשי משונה קצת, כי הסוף עוד לא ידוע וגם העובדות לא ממש נחשפו כולן (המחברים מצביעים על כך שעדיין לא נכתבה היסטוריה יסודית ומפורטת של הכיבוש משנת 1967 ועד לתחילת האינתיפאדה הראשונה).

אבל פתרון התעלומה מתחיל להיראות נגיש יותר מאי פעם: למה הכיבוש הפך לפתרון קבע בעיני הישראלים (למרות שהם מכחישים זאת), או בלשונם של המחברים, "איך זה עובד?". כך, החלק השני מציג שלב אחרי שלב את ההידרדרות מרגעים שבהם עדיין נדמה היה ש"אפשר לקפל ולהסיג לאחור" את הכיבוש בכל רגע, עם הינתן הפקודה, "כמו שמקפלים שיירת רכב צבאי" (עמ' 12), עד לזמן שבו הדברים נהיו, לטענת מירון בנבנישתי, בלתי הפיכים, כנראה בראשית שנות ה-80. אז, טוען בנבנישתי (ואזואלי ואופיר מאמצים עמדה זו), קמה "הרפובליקה הישראלית השנייה" שצורת משטרה היא "דמוקרטיה של אדונים": דמוקרטיה רק עבור אזרחיה הישראלים, בין אם הם גרים בתחומי הקו הירוק, ובין אם הם מתנחלים או מבקרים בשטחים.

חלקים 3 ו-4 של הספר עוסקים במשטר הכיבוש ובמשטר הישראלי, ובהם מצוי לב טענתם של המחברים: אי אפשר להפריד את המשטר הישראלי ממשטר הכיבוש ולטעון, "זה דמוקרטי וזה צבאי"; "זה קבוע וזה זמני". לכאורה, אלה שני משטרים אבל בעצם האחד מזין את האחר, משפיע עליו ומושפע ממנו. לכן, קשה לדבר על "דמוקרטיה" אמיתית גם בתחומי הקו הירוק, וגם כאשר אנחנו מדברים על אזרחי ישראל.

מטבע הדברים, הדיון בספר מורכב ומעודן יותר מכפי שניתן להציג ברשימה קצרה זו, אבל אני חושב שאי-הדמוקרטיות של המשטר הישראלי קדמה לייסוד ה"דמוקרטיה של האדונים", וקרתה, ב-1948, עם ההחלטה לאמץ דיני נישואין וגירושין דתיים. קשה לדבר על משטר דמוקרטי כאשר כל הנשים בישראל (המהוות לפחות מחצית מהאוכלוסיה), נהפכו באחת, עם אימוץ דיני האישות הדתיים, לאובייקטים קנייניים; הן הנשים היהודיות והן הנשים המוסלמיות אזרחיות ישראל הופכות עם נישואיהן, לפי דיני המשפחה הישראלים, לקניינם של "בעליהן". במשפט העברי הנישואין אף מכונים "מעשה קניין" והאישה הופכת לרכושו של הגבר, גם בישראל של קיץ 2008. במובן זה, הסנטימנט האנטי-דמוקרטי המפעם במחוקק הישראלי מושרש עמוק אף יותר ממה שמתארים אזולאי ואופיר, ומהווה חלק מהותי במשפט החוקתי הישראלי.

הפרספקטיבה המגדרית מראה עד כמה צודקים המחברים בטענתם שאי אפשר "להרחיק" את הכיבוש כמו שמרחיקים גידול ולצפות שהגוף ימשיך לתפקד (ואולי אף יתפקד טוב יותר לאחר ההרחקה): ברבות השנים הפך הכיבוש, ממש כמו השיעבוד המשפטי של הנשים בחברה, לאיבר מאיברי הגוף, ולכן הרחקתו תשנה את הגוף באופן מהותי.

החלק האחרון (והאופטימי) של הספר, "לקראת משטר חדש", מנסה לעזור לקוראים לדמיין את החיים ללא הכיבוש. המחברים מודים שיש בו ממד אוטופי, אבל מתעקשים עליו, וזאת כדי שלא תאבד התקווה, משום שאובדנה יסמן את נצחיותו של הכיבוש: "פעם היה כאן שביב תקווה", הם כותבים בפיסקה האחרונה של הספר החשוב הזה, "אחר כך בא ייאוש גדול, ואחריו השלמה וציניות, אדישות והכחשה ושקר, שהולך ומכסה על הכל. בשממה שנוצרה לא די בביקורת ובהתנגדות. בשממה הזאת צריך לסמן אופק אוטופי חדש."

למרבה הצער, בחודשיים שחלפו מאז הופעתו הספר לא זכה לתהודה המגיעה לו; נכון שהתקבלות של ספר נמדדת בפרקי זמן ארוכים יותר, אבל שוויון הנפש היחסי שבו הוא התקבל (כמו התערוכה המצויינת "מעשה מדינה" בבית הספר מינשר שאצרה אזולאי בשנה שעברה ושהתקבלה בכותרת "די לניג'וס" בעיתון "העיר"), מעידים כנראה על המיאוס שחש הציבור הישראלי – מימין ומשמאל – מעיסוק בכיבוש. הספר הזה יכול וצריך למלא תפקיד מרכזי בהחייאת השיח הציבורי על מעמד השטחים הכבושים ואופיים של מדינת ישראל ומשטרהּ.

* הרשימה מופיעה, בנוסח שונה מעט, בגיליון השבוע של טיים אאוט תל אביב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרומי  On 11 ביולי 2008 at 9:36 am

    הטענה שאי אפשר להגביל את הניתוח של החברה הישראלית לגבולות 67 היא לא חדשה, ונשמעת לפחות מאז ראשית שנות ה-90' (הגליון האחרון של 'סוציולוגיה ישראלית' עוסק בדיוק בנושא הזה, עם פרספקטיבה היסטורית-מחקרית).
    כמובן שכל עוד לא קראתי את הספר, אני לא יכול לדעת האם הם טוענים את זה בצורה חדשה.
    נכנס לרשימת הקריאה שלי…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: