פרידה כואבת זה דבר לא שימושי

פרידה כואבת זה דבר מאוד לא שימושי.

אתם שוכבים במיטה, על הבטן, פנים קבורות בכרית.

אתם שוכבים במיטה, על הגב, פנים אל התיקרה.

אתם בוכים פתאום, בלי סיבה.

אתם בוהים בטלוויזיה.

אתם מנהלים דיאלוג פנימי, מדומיין עם זה שהלך; מתווכחים, מנסים לשכנע, מנסים להבין; כועסים.

אתם לא מצליחים להתרכז בכלום. אפילו לא בפרסומות.

אתם צמים ימים שלמים.

אתם אוכלים בלי הכרה.

אתם רוצים לישון כל הזמן.

אתם לא מצליחים להירדם.

אתם לא מצליחים להתעורר בבוקר.

אתם מתעוררים מוקדם מדי, הרבה לפני השעון המעורר.

קר לבד מתחת לשמיכה. חם מדי.

ירקות נרקבים במגירת הירקות במקרר, כי לוקח המון זמן עד שאתם מסוגלים לחזור ולקצץ לעצמכם סלט ירקות ולטגן חביתה; התרגלתם להכין סלט וחביתה לשניים.

הזמן עובר ואתם לא מספיקים שום דבר, כי אתם עושים את הכל כל כך לאט.

פתאום יש המון זמן פנוי, בעיקר בערבים.

אתם לא פותחים את הדואר שלושה שבועות. כשאתם פותחים את המעטפות, מציצים מתוכן חשבונות שהתאריך האחרון לשלמם כבר עבר.

אתם לא מצליחים להתרכז בשום דבר.

בתיבת הדואר הנכנס מצטברות עשרות הודעות שלא פתחתם, ואנשים מתחילים להתקשר ולשאול אם קיבלתם את האימייל ששלחו לכם.

אתם לא מפסיקים ללחוץ על "שלח/קבל" בתוכנת הדואר האלקטרוני, במשך שעות, אולי הוא שלח לכם אימייל.

אתם מקווים שהוא לא שלח לכם אימייל.

אתם מקללים אותו על שהוא לא שלח לכם אימייל.

אתם בקושי מתאפקים לא לשלוח לו אימייל.

אתם שולחים לו אימייל. לא משהו מיוחד. רק "אני מקווה שהכול בסדר אצלך", או משהו בסגנון, ואולי גם איזה "נשתה קפה" קטן, לא מורגש, עם זנב מסתלסל בריפיון בקצהו: סימן שאלה. אתם לא באמת מתכוונים, בכלל עדיף שהוא לא ישים לב אליו, ואולי כן. רק אימייל קצר, פשוט לדרוש בשלומו. שום השתפכות או חום מיותרים.

אתם לא מפסיקים ללחוץ על "שלח/קבל" בתוכנת הדואר האלקטרוני, במשך שעות, אולי הוא ענה לכם.

הוא לא ענה.

אתם אומרים: איזה אכזר הוא. איזה טיפש. איזה מסכן.

כל מה שאתם רוצים זה לצלול בתוך ספר, ושהוא לא ייגמר לעולם. אבל אתם לא מצליחים להתרכז בשום דבר.

פרידה כואבת היא באמת דבר מאוד לא שימושי. היא לגמרי מיותרת. חסרת טעם לחלוטין. אי אפשר אפילו לכתוב עליה שיר, כי כבר כתבו עליה המון שירים. כתבו עליה אפילו שיר של חוה אלברשטיין.

אתם אומרים לעצמכם שצריך לתת לזה עוד זמן. אין קיצורי דרך. הזמן יעשה את שלו.

אין לכם סבלנות שהסבל הזה כבר ייגמר, או לפחות ישכך.

איך הוא לא ענה על האימייל שלכם? אולי האימייל לא הגיע? אולי הוא התרסק אל תוך תיבת דואר הזבל שלו? אולי תשלחו לו SMS ותשאלו אם הוא קיבל את האימייל שלכם?

אתם מתגעגעים. אתם לא רוצים לראות אותו יותר אף פעם. למה הוא לא מתקשר? שלא יעיז להתקשר, כי הוא ישמע מכם בדיוק את כל מה שאתם חושבים עליו, בלי שום הנחות.

אתם הולכים עם אחותכם לקונצרט של מרסדס סוסה. מזל שקניתם את הכרטיסים לפני חודשיים, ויש משהו שיוציא אתכם סופסוף מהבית.

ברגע שהיא פותחת את הפה ובוקע ממנו הקול העמוק והנקי שלה, אתם מתחילים לדמוע, אפילו שאתם לא מבינים בכלל את המילים, כי המילה היחידה שאתם מכירים בספרדית היא קוֹרַסון.

אתם אומרים לעצמכם: הלב הוא צַיָיד בודד.

למה הוא נעל את שלו?

אתם מדברים בהתרגשות על ההופעה – כמה גדולה היא הייתה – תרתי משמע. אתם מנסים לנחש למה באמצע השיר שהיא שרה עם דיוויד ברוזה לזיכרו של משורר מקסיקני שאת שמו לא קלטתם, שני גברים קמו והתקוטטו וכמה נשים צרחו בקולי קולות באחת השורות הראשונות, בכרטיסים הכי יקרים, וכל הסדרנים זרמו לאולם וניסו להפריד ביניהם ולהשתיק את הצועקים. האם זה בגלל שמישהו ענה לטלפון בזמן ההופעה, והאחר ביקש ממנו להפסיק לדבר, והוא לא הפסיק?

אתם מגיעים הביתה, עדיין מלאי התרגשות מההופעה, כולכם נפעמים, ועל המסך מופיע אימייל התשובה שלו. שעתיים שלמות לא חשבתם עליו, שכחתם מקיומו, ודווקא עכשיו הוא נזכר לענות.

"אשמח מאוד לשתות קפה, בוא נדבר בשבוע הבא".

אתם חושבים על הרווח שגדל בין שאלה לתשובה: לפני הפרידה הרווח הזה היה כה זעיר, עד שלפעמים נדמה היה לכם שהתשובה הגיעה כבר ברגע ששלחתם את האימייל. אחריה, הרווח התרחב לשלוש יממות. כמו בפרסומות "לפני ואחרי" לדיאטות, רק הפוך.

איזה אכזר. איזה טיפש.

שלוש יממות של לחיצה כמעט בלתי פוסקת על מקש ה"שלח/קבל" (שעכשיו הייתם משנים את הכתוב עליו ל"שלח/חבל"). לחיצה כמעט בלתי פוסקת, חוץ מאשר בשעתיים האחרונות, כששכחתם את עצמכם בתוך הקול של מרסדס סוסה.

כל זה אם מקזזים את העובדה שלאורך כל ההופעה מניתם את מספר הפעמים שהיא אמרה "קורסון".

ואיבדתם את הספירה כששני הגברים מהכרטיסים היקרים הלכו מכות ונחילים של סדרנים החלו לזרום בזריזות במעברים בין השורות.

כבר עדיף היה שלא יענה, אם זאת התשובה שלו.

אתם מתפשטים, מצחצחים שיניים, מלטפים את החתולים, ממלאים את כלי האוכל שלהם, מחליפים את מי השתיה שלהם, גורפים את ארגז הצרכים שלהם, ונכנסים למיטה עם הכרך השני של "אנה קארנינה" שאתם תקועים בו כבר למעלה מחודש.

אתם קוראים שלושה עמודים, ומבינים שכל מה שעשיתם בזמן הקריאה זה לחשוב עליו ולאחל לו כל רע.

אתם חוזרים אחורה וקוראים שוב את אותם שלושה עמודים, ומבינים שכל מה שעשיתם בזמן הקריאה זה לחשוב עליו ולקוות שהוא יבין איזו טעות הוא עשה ויבקש לחזור, ואתם תאמרו לו שמאוחר מדי, ושעכשיו אתם לא רוצים.

אתם חוזרים אחורה וקוראים שוב את אותם שלושה עמודים. הפעם אתם קולטים משהו: קוסטיה לווין מנסה לצוד אגמיות והוא לא מפסיק להחטיא.

גם אתם לא מצליחים לצוד כמעט אף מילה. לעזאזל. אתם נכנעים וסוגרים את הספר ומניחים אותו.

אתם מכבים את האור ומתחילים את ההיאבקות עם המחשבות. השינה היא הגביע. כבר כמה לילות שאתם מפסידים להן ערב-ערב, ומאבדים את הגביע. המחשבות תמיד מנצחות ומניפות את הגביע בהתרסה אל מול עיניכם העצומות.

הקהל הפנימי שמתאסף לאט לאט מסביב לזירה שורק בוז. אף סדרן לא מגיע כדי לעזור.

אכן, פרידה כואבת זה דבר מאוד לא שימושי. לגמרי מיותר וחסר טעם.

צַיָיד כושל הוא הלב. גם בודד, אבל בעיקר כושל.

 

[* ובאותו עניין: חיבוק, חיבור וחיסור, וגם מחלת הנשיקה.]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תימורה  On 5 בנובמבר 2008 at 4:16 pm

    היטבת לתאר.
    תרגיש טוב.

  • רוני  On 5 בנובמבר 2008 at 4:22 pm

    הנה, יצא לך מזה טקסט מאוד יפה ונוגע.

  • שלומית  On 5 בנובמבר 2008 at 5:26 pm

    בעוד כמה שבועות, חודשים ושנים תקרא את הפוסט הזה, תתבונן פנימה ותבין מכל מה שהלב מטשטש ממך עכשיו

    מה מאחלים?
    שיהיה לך טוב?
    איחוי מהיר?

    אמן

  • חני  On 5 בנובמבר 2008 at 6:05 pm

    יכולה להניב פירות מאוד טובים.
    כמו הפרי הזה למשל, שהוא בכלל לא מיותר, בעל טעם, ואף שימושי.
    שיהייה טוב.

  • דבורה אמיר  On 5 בנובמבר 2008 at 6:27 pm

    שלום צבי טריגר,
    הרשימה שלך נוגעת ללב, אין לי מושג איך לעודד…
    כל שיאמר מוכר, בנאלי ולא עוזר. אמירות כמו "הוא לא ראוי לך", "הוא עוד יתחנן.." וכו' עיצבנו תמיד את ילדי המאוכזבים.
    דווקא הכותרת לרשימה: "פרידה כואבת זה דבר לא שימושי" ניראת לי כגילוי מסויים של חוזק אופטימיות. זה המשפט הכי פחות סנטימנטלי ברשימה ובתאור הפרידה ומכאן תצמח הישועה.
    אתה מוכשר ובעל חוש ביקורת שיציל אותך מן הדיכאון אני מקווה.
    מה אפשר לעשות שהחיים הם מסכת פרידות כואבות.
    חשוב על הפגישה החדשה שמחכה לך איתו, או עם אדם חדש.
    כל טוב,
    דבורה

  • מישהי  On 5 בנובמבר 2008 at 6:39 pm

    הבעיה היא עם כל פרידה כזאת , כזאת כואבת… שהלב עם הזמן מאבד מהאלסטיות שלו… ובפעם הבאה שזה יקרה הלב לא יכאב לך בעוצמה הזאת יותר…
    לכן זה מיוחד מה שאתה מרגיש, כי לרוב זה לא חוזר על עצמו בעוצמה כזאת שוב…

    הלב והגוף מלמדים אותנו להגיב ככה רק פעמים בודדות בחיים, ולאחר מכן לצערנו הלב נעשה נוקשה ואין לו אנרגיות להצטער כך על מישהו בהמשך.

    אבל, זה מיוחד, זה שונה, זה נורא וזה חד פעמי.
    אחרי זה אנחנו הופכים לציניים ולחסרי אמונה בזולת.

  • תמי  On 5 בנובמבר 2008 at 7:07 pm

    אבל הטקסט הזה נהדר

  • דודי  On 5 בנובמבר 2008 at 7:13 pm

    פרידה כואבת היא לפחות עדות לכך, שמה שקדם לה היה בעל משמעות. אני לא מקנא באלה, שהפרידות שלהם לא כואבות.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 5 בנובמבר 2008 at 7:36 pm

    דודי, אל תקנא באף אחד. אבל הכאב הקשה המתואר למעלה לא יחזור יותר. חווים את זה פעם פעמיים בחיים וזהו. אחר כך הרבה פחות אכפת.

  • צביק'ה  On 6 בנובמבר 2008 at 12:09 am

    כתבת יפה, מרגש
    (זה בטח שיפר במשהו את איך שאתה מרגיש… לא?)
    (וגם, שידע החבר לשעבר על איזה כותב דק-אבחנה הוא ויתר)
    תזכור שגם זה יעבור,
    ובינתיים – שהיכולת לכאוב היא הצד השני של היכולת לאהוב

  • אילן  On 6 בנובמבר 2008 at 11:33 am

    וכואב.

    כאבי פרידה זה לא דבר שימושי. אבל הפרידה עצמה היא שימושית מאוד, לעתיד הרחוק יותר.
    נשימה עמוקה, ואיסוף חיבוקים מכל חבריך ומוקיריך.

  • שירה  On 6 בנובמבר 2008 at 12:18 pm

    תודה,
    הפרידה הלא שימושית שלי עזרה לי סוף סוף לבכות

  • maya  On 4 ביולי 2013 at 1:19 pm

    אני לגמרי שם…. לא מצליחה לתפקד, בודקת כל רגע מתי הפעם האחרונה שהתחבר לוואטסאפ. יודעת שהוא ראה את ההודעות לפי שני ה"V"ים הקטנים, והוא פשוט *בחר* שלא לענות. מי הוא בכלל חושב שהוא?
    אמורה לצלוח תקופת מבחנים כסטודנטית באחת המוסדות הנוקשים, אבל אין לי מושג איך להתחיל ללמוד.
    איתו חשבתי שהגעתי הביתה, שמצאתי שותף לדרך, והוא גרם לי להרגיש שזה הכי הדדי שיש. אבל האמת היא שהוא רק מצא מישהי שנוח איתה. עד שכבר אין מספיק ריגוש והוא צריך לחפש את הריגוש במקום אחר… fuck him… למרות שהוא יעשה זאת גם בלי האיחולים שלי.

    עכשיו קלטתי שכתבת את הטקסט הזה מזמן. מעניין אותי לשמוע אם ואיך ומתי התגברת בסוף?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: