חיבוק, חיבור וחיסור

אתם סוף סוף מרגישים שהצבע חוזר ללחיים של החיים שלכם, והם מתחילים להתאושש ולהרים ראש: הפרידה הכואבת, כמו הנוף בחלון האחורי של מכונית נוסעת, דוהרת אחורה בזמן ומתרחקת.

הוא שולח לכם מדי פעם אימייל או SMS, ואפילו נפגשתם פעם אחת בבית קפה, אבל אתם כבר לא מדמיינים את עצמכם בחזרה ביחד איתו. כל הפגמים וכל הבעיות במה שהיה ביניכם פרושים פתאום בפניכם בבהירות שמעולם לא הייתה להם, וברור לכם שזה לא היה נכון בשבילכם, ממש כשם שזה לא היה נכון בשבילו. זו הייתה התקווה שסינוורה לרגע את שניכם, וגרמה לכם לחשוב שנוצר מפגש רצונות. זה לא אומר שמה שהיה לא היה טוב, או היה מיותר, או חבל שהיה; אלה הם רק המבט שהצטלל, ההכרה שהתחדדה והאיזון שהושג, אחרי טלטלות הרגש הרבות ששיבשו את הקליטה.

הפגישה הראשונה מאז הפרידה בבית הקפה קשה. לא כי משהו נאמר בה, אלא כי משהו לא נאמר. הפגישה הייתה קשה, הזמן היה קשה. אחרי שעה מתישה קמתם לשירותים, וכשהסתכלתם בשעונכם בתוך תא השירותים כדי לראות בדיוק כמה זמן עבר, ראיתם שעברו רק עשרים דקות.

חזרתם מהשירותים ושאלתם, בו זמנית יחד איתו, אם לא כדאי לבקש את החשבון. תמיד הייתה ביניכם מין טלפתיה שכזו, חושבים על אותו הדבר באותו הזמן. צביטה בלב. הקלה. גם הוא לא נהנה במיוחד עכשיו. גם הוא רוצה לגמור עם זה. אתם משלמים. אתם נפרדים בחיבוק.

שבוע. שבועיים. הוא שולח אימייל. רוצה להתייעץ וגם לדרוש בשלומכם, וגם להחזיר לכם דברים שהשארתם אצלו. האמת, אתם לא באמת זקוקים להם – לדברים – והוא יכול לשמור אותם לעצמו או לתרום אותם או לזרוק אותם. אין להם שום ערך סנטימנטלי, הם סתם תפסו מקום בארון. אבל הוא מציע שתבואו אליו לקחת אותם (אין לו מכונית ואין טעם שיגרור את הדברים בשני אוטובוסים). ואתם באים. בפעם הראשונה מאז הפרידה אתם אצלו בדירה, ושום דבר לא השתנה. אתם לוקחים את השקית הגדולה עם הדברים. הוא מציע שתקפצו לשתות קפה. אתם קופצים. ופתאום השיחה קולחת ואתם שוב ביחד, שומעים זה את זה, מקשיבים זה לזה. ובסוף – נפרדים שוב בחיבוק.

יום, יומיים. "איך אתם מרגישים?" הוא שואל אתכם באימייל. והאמת – שאתם מרגישים זוועה. יש חום. יש כאב בגרון. יש כאב ראש, נזלת, חולשה.

הוא בא לבקר. אתם מאכילים אותו, כמו אז: מקצצים סלט, מגישים מרק שהכנתם יום קודם, כשהרגשתם שאתם מתחילים לחלות, שיהיה בבית סיר מרק, עוף, תפוחי אדמה. הוא נהנה וגם אתם.

הוא מתעקש לפנות מהשולחן ולרחוץ כלים. "כשחולים צריך להיות מסוגלים לתת למישהו אחר לטפל בכם", הוא אומר לכם.

אחר-כך אתם יושבים עוד קצת ומדברים איתו, ואז הוא צריך ללכת. הוא מושיט יד ללחיצה (הוא לא רוצה להידבק, אתם אומרים לעצמכם), והולך. אין חיבוק הפעם.

ימים עוברים. החום לא יורד. בלילות אתם מתעוררים כמה פעמים, שטופי זעה קרה, רועדים, צריכים להחליף את הבגדים, לפעמים שלוש פעמים בלילה. אנטיביוטיקה חמש מאות מיליגרם פעמיים ביום מוחלפת באנטיביוטיקה שמונה מאות שבעים וחמישה מיליגרם פעמיים ביום, עם האוכל או מייד אחריו. למי יש תיאבון במצבכם לשתי ארוחות ביום. אפילו אחת היא יותר מדי.

אתם מספרים לו ב-SMS התשובה לזה ששלח לכם על מצבכם. הוא "שולח חיבוק" ומבטיח לבוא לבקר. הוא שואל מה תרצו – אוכל, שוקולד, הכול ביחד, ומבטיח לבוא לעשות שמח. אחר כך הוא מתקשר ואתם מדברים. אחר כך אתם הולכים לישון ומחכים לחיבוק של מחר.

חיבוק: לאחוז, להיאחז, לעטוף, להיעטף, להשעין, להישען, לתמוך, להיתמך, לחנוק, להיחנק.

החיבוק. לרצות להיות אחד. לרצות להישאר מובחנים ונפרדים. להתחבר. להתנתק. לרצות דבר והיפוכו. החיבוק הוא דבר והיפוכו. הוא השאיפה להתמזגות עם הידיעה שהיא לא אפשרית: התכה רגעית של שתי תשוקות לאחת.

החיבוק הוא חיבור וחיסור, כפל וחילוק. אחד בחזקת שניים, שניים בחזקת אחד.

החיבוק. חיבוק פגישה. חיבוק פרידה. חיבוק ראשון – תמיד יודעים שהוא ראשון. חיבוק אחרון – מתגלה ככזה לפעמים רק במבט לאחור. חיבוק אחרון הוא תמיד חוכמה שלאחר מעשה, רק אחרי המעשה הנוזלים נפרדים והשמן צף על פניהם של המים.

החיבוק. חימום. חימום. חימום. גוף החיבוק הוא גוף החימום. גוף אל גוף, האי-אפשרות להיות אחד, כי בשר מופרד מבשר בשתי שכבות של עור. העור שמגן – דק או עבה – הוא העור שחוסם ומפריד.

חיבוק. חיסום. חישוף. כפל וחילוק. חיבור וחיסור.

חיבוק אחרון הוא חילוק, ואחר-כך חיסור.

למחרת – – – אין למחרת. הוא לא מתקשר. עכשיו כמו פעם, כשהייתם יותר צעירים ופחות תמימים, גם עכשיו ביטלתם פגישות עם אנשים שרצו לבקר אתכם, כדי שכול הבוקר שלכם יהיה פנוי לקראתו, וחיכיתם לו. אבל הוא נעלם. בצהריים אתם מתקשרים אליו לברר אם קרה משהו, והוא עונה מייד, פזור דעת, ואומר שהוא בדיוק הולך לנוח קצת, ויתקשר כשיקום. אבל הוא לא מתקשר. וגם לא ביום שאחרי, ולא בזה שאחרי היום שאחרי. ואז, בבוקר היום השלישי להיעלמו, כשאתם לא מחכים יותר, מגיע SMS: "מקווה שהמצב השתפר. שיהיה סוף שבוע מקסים".
והאמת היא שאחד המצבים השתפר, ואחד מהם לא. זה עוזר, לפעמים, שכמו אז, בפגישה הראשונה אחרי הפרידה, גם עכשיו כל הפגמים וכל הבעיות פרושים בפניכם בבהירות שמעולם לא הייתה להם. אבל חסר משהו.
חסר חיבוק.

היה חיבוק ראשון אחרי הפרידה. הוא היה הראשון, אתם זוכרים אותו בדיוק רב: הוא קרה בפגישה ההיא, הקשה, בבית הקפה. ועכשיו נוסף לכם עוד חיבוק אחרון אחד לאלבום הזכרונות, כשהלך מאצלכם ונפרד בלחיצת יד בלבד, אחרי הארוחה שהגשתם לו, לא ידעתם אז שלא יהיה עוד חיבוק, כי הוא כל כך הבטיח שיהיה.

אבל תולעת התקווה ממשיכה להתפתל בתוככם, לכרסם, להשמין, לתפוח ולפתות, ואתם יודעים שתענו לטלפון או לאימייל או ל-SMS בפעם הבאה שייצור קשר (אתם איתו כבר גמרתם, ויותר לא תתקשרו!); אתם יודעים שהחיבוק ההוא היה האחרון, עד החיבוק הבא, החיבוק הראשון.

[* ובאותו עניין: מחלת הנשיקה.]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד  On 25 בינואר 2009 at 5:54 pm

    כל כך עצוב, אמיתי, יפה, ונכון.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 25 בינואר 2009 at 6:31 pm

    איך מילה אחת קטנה אומרת אלף ואחת מילים 😦
    כמה עצוב, וכמה נכון.
    וכמה זה לא מנחם לדעת שגם אתה וגם אני מרגישים ככה, אבל הוא לא… 😦

  • אחת  On 25 בינואר 2009 at 7:19 pm

    באמת אוי. מצפה איתך שישתפר עוד.
    אבל ישר רצתי לחפש מתכון למרק עוף למי שאוכל לבד ולא מצאתי, האומנם?!
    חיבוק מכאן.

  • יובל  On 26 בינואר 2009 at 9:15 pm

    ניסיתי להבין איך קרה שפספספתי את פוסט הפרידה הכואבת המצמרר והמרגש והבנתי שהייתי אז בחו"ל

    ועכשיו זה, בלי רחמים

    אתה כותב פשוט מקסים

  • ש'  On 1 בפברואר 2009 at 10:47 am

    כל כך נכון ושובר לב.
    וגם חיבוק חדש לא יתקן את זה שהתקלקל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: